תכנות, חשוב כמו קרוא וכתוב?

מהו הדבר החשוב ביותר שצריך ללמד בבית הספר? וזאת מעבר לחובה ללמד ולחנך "להיות בן אדם טוב, מועיל לסביבה, תורם" וכו' - הערכים הם כמובן במקום הראשון!
לי התשובה ברורה. אני מורה בכיתה א' וברור לי שהאוריינות הכתובה שבה אנחנו עוסקים מדי יום היא הבסיס הפדגוגי והדבר החשוב ביותר שהתלמיד לומד במהלך הלימודים.
האוריינות הכתובה הכוללת קריאה, כתיבת שאלות ומעט כתיבה יצירתית היא הבסיס כי בעזרתה התלמידים והמבוגרים יכולים להתחבר לעולמות הידע והמידע הדיגיטליים והמסורתיים.
בלי ידע באורינות הקריאה והכתיבה התלמיד יהיה חסר יכולת לקרוא הוראות, להבינן, לפעול לפיהן ולענות להן, כי הרי גם בלימוד חשבון או גיאומטריה צריך לדעת לקרוא כדי להבין.
לאוריינות הכתובה מצטרף גם הישג מספר 1: דיבור והקשבה, האפשרות של התלמיד לנהל שיחה בע"פ, להבין את הנאמר לו, להגיב בהתאם, ולפעול בהתאם.
בשנים האחרונות מנסים להכניס לתוך תכניות הלימוד בבתי הספר גם את שפות התכנות ולהציג אותן כאוריינות החדשה החיונית עבור הילידים הטכנולוגיים ממש כאוריינות הקרוא וכתוב...
את המאמר של פרופ' שיזף רפאלי תכנות,חשוב כמו קרוא וכתוב? קראתי מזמן ושמרתי לעצמי מתוך ידיעה שאתייחס אליו.

בסמסטר זה במסגרת הקורס "אוריינות דיגיטלית בעידן חברת הידע" עם דר' שרון הרדוף-יפה, היא העלתה את הרעיון לערוך דיון בנושא: האם ללמד תכנות בבתי הספר?
כל אחד מהסטודנטים חיפש והעלה טיעונים בעד ונגד הכנסת התכנות לבית הספר.
את הטיעונים העלינו לתוכנת דיבייט, הצגנו אותם בע"פ לפני הסטודנטים ולכל טיעון אפשר היה להגיב גם בע"פ וגם בתוך התוכנה.

להלן טיעוני הנגד:

• אין תועלת בללמד ילדים עבודה מקצועית על כלים שיתיישנו עוד לפני שהילד יסיים את לימודיו. תוחלת החיים של כישורי תכנות שיילמדו, קצרה. לימוד התכנות בגיל צעיר מיותר ולא יהיה רלוונטי כאשר יגיעו לגיל העבודה.
• תנו לילדים לעשות מה שילדים צריכים לעשות. תנו להם לעסוק בדברים המיועדים לילדים.
• מי שייהנו מלימודי תכנות- יהיו קודם כל ילדי השמנת ובכך יגדל הפער החברתי הגדול במילא.
• צריך להשקיע את משאבי ההשכלה המוגבלים בהשכלה הקלאסית. לא צריך ללמד מקצוע בגיל הצעיר. אפשר ללמוד אותו בגיל מבוגר, באוניברסיטה, כמו כל מקצוע אחר.
• האם אכן תכנות הוא מקצוע בסיסי כמו קריאה וכתיבה? יש לשקול היטב האם הכנסתו של המקצוע אינה תוצאה של לחץ משוק העבודה.
• לימוד התכנות לא מתאים לכל אחד. מי שירצה ויכול, ילמד בגיל מאוחר יותר. יש מקום ללמד את הקוד רק בכיתות הגבוהות של התיכון לתלמידי מגמות שבוחרים את זה ולא לחייב את היתר כדי לא ליצור אצלם תסכול בגלל חוסר ההצלחה. כדי להכיר היטב את שפת הקוד ולהשתמש בה, יש צורך ללמוד אותה לעומק, ולימודים אלה מתאימים ללימודי תואר למי שיבחר בהם.
• המגמה הרווחת היום במשרד החינוך טוענת שהרחבת מקצועות לימוד תותאם רק למי שעתיד להתפתח בתחומים הרלוונטיים. ולכן אין צורך ללמד שפת קוד את מי שלא יעסוק בכך בעתיד.
• יש צורך במורים מיומנים שיוכלו להעביר את הלמידה לתלמידים בדרך הנכונה. יש צורך בהתארגנות נכונה לצורך לימודי הקוד. האם משרד החינוך ערוך לכך?
• קיימות מאות שפות תכנות. את איזו מהן לבחור כדי ללמד בבית הספר? אם בכלל צריך ללמד שפת תכנות.
• כל אחד יכול היום לכתוב בבלוג , לפתוח דף אינטרנט ועוד.. לא חייבים לדעת את הקוד- מה גם ששפות התכנות ייחודיות לכל סביבה בנפרד או למערכות הפעלה שונות.  כדי לדעת לנהוג לא חייבים לדעת לבנות את מנוע המכונית - כדי לדעת להשתמש בתוכנה כל שהיא לא חייבים לדעת את הקוד ממנה היא בנויה. הכי חשוב לדעת להשתמש בה נכון.
• שורה תחתונה: למרות כל הטיעונים שמצאנו ופירטנו, קשה היה למצוא מאמרים אשר כותבים ומתנגדים ללימודי התכנות בבתי הספר. קל הרבה יותר למצוא מאמרים "בעד". כנראה שזה לא "פוליטיקלי קורקט" להתנגד ללימודי תכנות וטכנולוגיה. 

והנה טיעוני הבעד:

• תכנות כולל שלבים של חשיבה לוגית, ניתוח וחקירת הבעיה, יצירתיות, חשיבה מופשטת ופתרון הבעיה, ניתוח הפתרון, יעילות הפתרון, ותיקונו במידת הצורך.
• שפות התכנות החדשות משתמשות בהרבה אלמנטים של השפה האנושית, טבעית ולכן הן קלות יותר לכתיבה והבנה.
• התכנות הוא  הקניית מיומנויות המאה ה - 21 לתלמיד.
• כיום ישנן סביבות תכנות המאפשרות לתלמידים צעירים להכין משחקים, תכנות ואפליקציות  ואנימציות מבלי לכתוב שפת קוד. התלמיד משתמש במיומנויות החשיבה הגבוהות הכוללת את השלבים של תכנות מבלי לכתוב שפת קוד.
• תכנות היא שפה בינלאומית המאפשרת יצירת גשר בין עמים ושפות שונות.
• לימוד מקצוע עתיר הכנסה.

האם הצבענו והגענו להכרעה? זה לא ממש חשוב. תמיד יהיו טיעונים לכאן ולכאן. יש יתרונות בהיכרות ובלימוד של שפות התכנות, כמו שיש גם חסרונות. לטעמי, זה כמו באוכל. יש לאכול, לטעום ולהתנסות בכל דבר אפשרי. לא חייבים לאהוב הכל. וכמובן לא חייבים לאכול הכל בבת אחת. בכל פעם קצת, וכך נגלה מה מתאים וטעים לנו במיוחד.





ביבליוגרפיה:
פרופ' שיזף רפאלי, תכנות, חשוב כמו קרוא וכתוב?
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3603745,00.html

מחוננים, העשרה וצמצום פערים

יש לי ארבעה ילדים, שלושה מהם עברו את מבחני איתור המחוננים של משרד החינוך בהצלחה. ותסמכו על הרביעי, שהוא מחונן לא פחות מהאחרים. פשוט בדברים אחרים, לא בנושאים שבוחנים במשרד החינוך!
בעת הקריאה במאמר : הייתי אחת הילדות של אריקה לנדאו מצאתי עצמי מהנהנת בראש שוב ושוב. כל כך נכונים הדברים.
ההעשרה שמקבלים הילדים בחוגי המחוננים, לעיתים נראית טריויאלית. בשביל שיעור אמנות הולכים למחוננים? בשביל שיעורי העשרה? מדוע לא להעניק שיעורים כאלה לכל האוכלוסיה? הרי כל הילדים יצאו נשכרים אם ילמדו ויעברו שיעורים כאלה.
הסכמתי גם עם הטענה כי המבחנים אינם מתאימים לשני המגדרים. אכן, הבת לא עברה את שלב ב' של המבחנים. בשלב זה של חייה, כיתה ב', היא הייתה איטית בפתרון תרגילים, פרפקציוניסטית בכתיבתה, ועוד לפני שקבלנו את התוצאות, הייתי בטוחה שלא תעבור. היא עברה את הבחינות והוגדרה כמחוננת, רק כשהגיעה לגיל התיכון.

מרכז רון ורדי - ראשון לציון

בראשון לציון, עיר מגורי, קיימת תכנית למחוננים. התלמידים המחוננים, כיום גם המצטיינים, מגיעים ל"מרכז רון ורדי" ליום לימודים אחת לשבוע, מכיתה ג' ועד סיום כיתה ט'.
במהלך השנים בהן ליוויתי את ילדיי במסגרות המחוננים, ראיתי את ההבדל בין המגדרים. מעט בנות התקבלו לכיתות, רק חלקן המשיכו והתמידו בהגעה למסגרת, כאשר במקרים רבים הסיבה הייתה חברתית. היה להן קשה לצאת מבית הספר הרגיל ומהחברה המוכרת בו, היה להן קשה להתמודד עם ההגדרה כ"ילדה מחוננת". בכיתת המחוננים של בני בחט"ב עשו אפליה מתקנת והכניסו בנות נוספות על אלה שעברו את דרישות הסף. התוצאה: הן היו המצטיינות של הכיתה. אם כך, משהו לקוי במבחנים. הם אינם מתאימים לשני המגדרים.
וראו זה פלא! במאמר שפורסם בהארץ, משרד החינוך מודה כי מבחני המחוננים מוטים לשונית ותרבותית ולכן מכין מבחנים חדשים לאיתור מחוננים במגזר האתיופי. בניגוד למבחנים הרגילים הבודקים יכולת קוגניטיבית כללית- כמו מבחן פסיכומטרי, המבחנים החדשים יהיו מבחנים דינמיים ונועדו לבדוק פוטנציאל לימודי, ולא רק את המקום בו נמצא התלמיד. האם אין מקום להציע מבחנים כאלה גם לילדים מאזורי פריפריה חברתית חלשה ובכך להעניק להם הזדמנות ללימודי העשרה ברמה גבוהה? אולי בכך אפשר יהיה לסגור חלק מהפערים החברתיים?
דר' אריקה לנדאו- אם כל המחוננים- שהקימה וניהלה את המכון לקידום הנוער- הייתה מחנכת שהקדישה את כל שנותיה לאיתור מחוננים, לטיפוח המצוינות והיצירתיות ולפיתוח הפוטנציאל של רבבות בני נוער, אותם חינכה לחשוב מחוץ לקופסה.
דר' אריקה לנדאו נפטרה בקיץ האחרון והשאירה אחריה בוגרים רבים הנמצאים בעמדות מפתח במשק הישראלי. הם יכולים להעיד כי קבלו עידוד להרחיב אופקים, לצבור ידע ולהתמיד גם במקומות בהם אחרים חשבו כי הם טועים.

הצריף של אריקה

ביבליוגרפיה:
הייתי אחת הילדים של אריקה לנדאו, הארץ, ירדן סקופ
http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.2092625?utm_source=dlvr.it&utm_medium=facebook

משרד החינוך ישתמש במבחן חדש שיקל  לאתר מחוננים במגזר האתיופי
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1223251

אם כל המחוננים אתר הסתדרות המורים
http://www.itu.org.il/?CategoryID=119&ArticleID=20099

הדילמה של המורה: ציונים גבוהים במבחן לעומת ילד מאושר

מתחילים מחדש.
כתה א'. 30 ילדים, כמעט תינוקות. מבוהלים, מודאגים, באים לכתה א'. ויודעים שהם צריכים להוכיח את עצמם. כבר מהגן הכינו אותם שבכתה א', לומדים, נבחנים, עושים שיעורים. מלחיצים אותם עוד לפני שעשו את הצעד הראשון בתוך בית הספר.
ואז, ביום הראשון, יש טקס, ומוחאים להם כפיים, ומברכים אותם שיצליחו בלימודים. ובכיתה המורה מנסה להקל על הלחץ, עם בובה ושיר, וצביעת ציור של "שלום כתה א'". ותמיד יש את הילד שישאל: מתי נעשה שיעורים?  ומתי יהיו מבחנים?
והדילמה היא כמו תמיד, רק ללמד? צריך להציג תוצאות. הילדים נדרשים לדעת לקרוא... ולכתוב... ולעמוד בציפיות של הסביבה.
ובמייל מתקבלת תכנית ההוראה לכיתות א-ב, ספר שלם שבמשרד החינוך כתבו וטרחו והדפיסו והציגו את ההישגים הנדרשים, ואת הדרך להשיג אותם. ומצורפת הדרישה לבצע בכיתה א' את "החוברת הורודה"- 8 המשימות בהן נבחנים הילדים על דיוק ומהירות בזיהוי אותיות וצלילים ומילים.
ובמכתב הנלווה נכתב: "חשוב מאוד להקפיד על כך שקידום היעדים ייעשה באווירה נעימה והמעקב אחר ההישגים ייערך בעיקר בכלים של הערכה חלופית משולבת בהוראה".
וכאן מגיעה הדילמה. האם ישיבה נפרדת עם ילד- ילד ובחינה שלו בידע האותיות תוך מדידת זמן, האם זו הערכה חלופית? והרי את הטבלאות אנחנו צריכות למלא ולהגיש. ואיך נגיש אם לא נבחן? וכך, במקום לדאוג לאווירה טובה ונעימה של למידה, אנו מוצאות עצמנו, עוד לפני החגים, יושבות ובוחנות את הילדים.
נכון, הילדים וההורים אינם מקבלים על מבדק זה ציון, אך נסו לשבת במקום הילד המתקשה שמתפתל על הכסא ומתאמץ, אך אינו מזהה את האותיות. האם הוא צריך ציון כדי לדעת שהוא לא יודע? ומה תחושתו? וכן, אני יודעת לחייך גם אל הילד שלא הצליח ולעודד את רוחו, אך ברור שהוא לא יוצא מאושר מסיטואציה זו. וזו איננה הערכה חלופית משולבת בהוראה. ובוודאי שלא באוירה נעימה.
והציונים ממשיכים ורודפים את התלמידים גם בהמשך השנה וכמובן בהמשך לימודיהם. בכיתות א-ב איננו נותנות ציונים אלא הערכה מילולית, אך הרי גם היא מדורגת: שולט היטב, שולט, שולט חלקית ומתקשה, (עם הערות/ הארות לגבי הידע) ומי לא ישווה את ציוני בנו עם השכנים?
בכיתה א' לפני כמה שנים הייתה לי תלמידה שממש חששתי לבריאותה הנפשית. כל סימן איקס או ריבוע המציין צורך לתיקון, היה מלחיץ אותה עד דמעות. וזה בכיתה א'!!!! למה זה מגיע לה? והיא עוד הייתה תלמידה טובה. מה יגידו אלה שבקושי זכו לראות וי על הדפים שלהם?
מנסים כיום להפחית במבחנים בכלל ובמבחני הבגרות בפרט. הגיעו למסקנה שהם לא באמת משקפים ידע וגורמים לכל מערכת החינוך להיות מכוונת להישגים במבחנים.
אני חושבת שילדים יהיו יותר מאושרים, אם יקבלו את ההערכה שלהם מתוך חיוך של המורה ובמהלך הלמידה וישמעו מפיה מה אפשר לעשות כדי להשתפר, ולא שידורגו בעזרת הציונים אותם ישיגו.
יש כמובן גם צורך לבדוק בנקודות זמן מסויימות את ההישגים אליהם הגיעו. אי אפשר לגמרי לוותר על ההערכה המשווה, אך כדאי לעשות זאת בדרכים נינוחות ולא מתוך לחץ.
החיים יספקו להם מספיק לחצים בהמשך, תנו להם ליהנות משנות הלימודים.

הבלוג נכתב בעקבות המאמר המצורף : הדילמה של המורה: ציונים גבוהים במבחן לעומת ילד מאושר.
http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=9374

ואי אפשר לוותר על: בגלל הציון של חנן יניב, כפי שפורסם בבלוג שלו.

בגלל הציון אני יודע שאני לא מספיק טוב
בגלל הציון אני יודע שאחרים טובים ממני
בגלל הציון אני לומד לרצות שאחרים יקבלו ציון נמוך ממני
בגלל הציון אני יודע שאריב עם הורי
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב אותם
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע שאתויג למגמות פחות יוקרתיות
בגלל הציון, אני יודע שאתפתה לעשות דברים שאני יודע שאסור (לזייף את חתימת ההורים, להעתיק וכו')
בגלל הציון, אני מאבד את הרצון שלי ללמוד לעומק דברים שמעניינים אותי
בגלל הציון, אני פוחד ומתוח לפני מבחנים, פחד שמשתק אותי לפעמים ומפריע לי ללמוד
בגלל הציון, אני יודע שאולי לא אתקבל ליחידה שרציתי בצבא
בגלל הציון, אני יודע שלא אתקבל לפקולטה שרציתי ללמוד בה באוניברסיטה, או אולי לא אתקבל לאוניברסיטה בכלל
בגלל הציון, אני יודע שחברים שלי ילעגו לי
בגלל הציון, אני יודע שאין לי סיכוי עם מלכת הכיתה
בגלל הציון, אני יודע שבית הספר שלי פחות טוב מאחרים (מיצב)
בגלל הציון, אני מאבד את האמון במורי ובהנהלת בית הספר
בגלל הציון, אני שומע איך הורי מנאצים את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע ש…
בגלל הציון – אני יודע שאני לוזר!

http://yhanan.wordpress.com/2013/06/22/%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F/   חינוך אחר /חנן יניב

הורים, הסמארטפון יכול להרוג את הילד שלכם ???!!!???

הורים, הסמארטפון יכול להרוג את הילד שלכם- זו כותרת המאמר של אפרת מונשרי גורן. האם באמת?  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4388113,00.html
הורים, תדברו עם ילדיכם, תכירו אותם והכירו את חבריהם. לדעתי, זו המסקנה אליה אפשר להגיע בעקבות קריאת המאמר של אפרת מונשרי גורן. לא בטוח שהסמרטפון יכול להרוג את ילדיכם - למרות שגם זה כבר קרה - אך הוא בהחלט יכול לסכן אותם, ולא רק הסמרטפון. השימוש ברשתות החברתיות, קיום החיים של ילדיכם בתוך הרשתות החברתיות הוירטואליות, עלול להיות מסוכן.
לדעתי, כמו תמיד, הכל תלוי בחינוך שמקבלים בבית. על ההורים לקבוע כללים ברורים, למה משמש הסמרטפון, מה מותר ומה אסור לומר ברשתות החברתיות. חשוב לפתח אצל הילדים חשיבה אמפתית, וללמדם- כמו בחיים: אל תעלו תמונות ואל תכתבו אמירות שעלולות לפגוע בחבריכם.
שמעתי היום מורה נפרד מתלמידיו במשפט: "אל תעשו מה שאני לא הייתי עושה"- ללמד את הילדים לקחת דוגמה ממבוגר משמעותי, זה חשוב!
כי זה לא התפקיד רק של ההורים. חשוב שגם המורים ושאר המבוגרים בסביבתו של הנער/ הנערה יעקבו וידברו וידריכו את הצעירים בנושא זה. ושבוע "אינטרנט בטוח" אחת לשנה, לא יכול ולא צריך לעשות את העבודה. הנושא של הפרטיות, כתיבה בכבוד כלפי הגולשים האחרים, שמירת הפרטיות של ה"חברים" ברשת, הם נושאים חשובים כשהילדים הולכים ברחוב, כמו גם בגלישה ברשת. ואת זה עושים בעזרת: דיבורים, דיבורים, דיבורים!
ואם להתחבר לחלק מהתגובות שהגיבו הקוראים לכתבה: "למה לעזאזל ילד צריך סמרטפון"? אני ממש מסכימה. אם ילדה בכיתה א' באה ומספרת: "קנו לי גלקסי 3", וזו ילדה שבחורף אינה יודעת ללבוש לבד את הז'קט, אז, תסבירו לי: למה היא צריכה סמרטפון? או בכלל טלפון נייד? הרי אינה הולכת לבד לאף מקום. אז, בשביל מה הורים יקרים שמתם לה בכיס צעצוע כל כך יקר ומיותר?

צר עולמי כעולם נמלה

אז, זהו. נגמר סמסטר קיץ העמוס. בסמסטר זה פרסמתי רשומה (פוסט) בכל שבוע ביומן הרשת (בלוג) שלי.

אז איך היה? קודם כל, חשבתי המון על מה לכתוב. מצאתי את עצמי בוחנת וסורקת בקפידה את העיתונים היומיים ואת האתרים והפרסומים ברשתות החברתיות ומחפשת נושאים ש"יקפיצו" אותי ויגרמו לי לכתוב עליהם.

לכתוב בשבילי, זה לא קשה. כשיש לי נושא, המילים פשוט נשפכות. אני מתנסחת בקלות, ואפילו נהנית מזה. פעם, מזמן, היה לי חלום קטן - לכתוב, אך הזנחתי אותו. לא ידעתי על מה כדאי לי לכתוב. והנה כאן הרווחתי הזדמנות. מכריחים אותי, אז, אין ברירה, אני חייבת לכתוב!

אז, על מה כתבתי? ומה אני יכולה ללמוד מהנושאים שבהם עסקתי, על עצמי? כשאני מתבוננת ברשימת הפוסטים שלי, אני רואה שהחינוך לגיל הרך הוא בראש מעייני. אני רואה שבאופן טבעי, הקטנטנים מעסיקים אותי ללא הרף. וזה לא מפתיע אותי. כשיצאתי לשבתון והלכתי לבחור מה ללמוד, בחרתי לעשות תואר שני במגמת "תקשוב ולמידה", כי אני מתחברת למחשבים, הם מעניינים ומאתגרים אותי ואני גם יודעת ומאמינה שהם העתיד שלנו, בחיים האמיתיים וגם בחינוך. אך עם כל האהבה לתקשוב, היה לי ברור שבסוף השנה אני חוזרת לחלקת האלוקים הקטנה שלי: לכיתה א'! ולילדים הצעירים האהובים עלי כל כך! כדי שלא להתרחק מהילדים הצעירים יותר מדי, בחרתי למלא מקום בגני הילדים בימים הפנויים שהיו לי בשנה הזאת. וכך, למרות שהייתי בחופש, המחשבות שלי עסקו בילדים הצעירים כל הזמן, וכך אפשר לראות כי רוב הרשומות עוסקות במה שקורה בגן, וחלקן בודקות את הקישור שלהם לתקשוב וללמידה.

החלק השני של הרשומות, עוסק בענייני "תקשוב", משתף בחוויות מהלמידה, ומהכנסת ה"תקשוב" אל העולם המקיף אותנו (כמו הרשומה על המאגר הביומטרי). איכשהו, מסתבר שלמרות שאני די מופנמת וביישנית, "רק על עצמי לספר ידעתי". אני מרגישה שכמו הילדים הצעירים שהם אגוצנטריים באופיים, כך גם אני, מתבוננת על העולם  ובודקת מה יש לו להציע לי. אולי בגלל זה אני והם מתאימים....

אז, תודה על ההזדמנות לכתוב. אני שמחה שלא הרבה אנשים נכנסים לבלוג שלי, זה מביך וחושף מדי, אך אני מקווה שמי שכן, מוצא בו עניין. ותודה לאבא שלי שהוא הקורא הנאמן ביותר שלי! הוא מגיב וגם מפרסם רשומות הראויות בעיניו בין חבריו. נהניתי לקרוא את תגובותיהם בפייסבוק. 

אמשיך ואפרסם גם בסמסטר הבא. מעניין מה יעסיק אותי ועל מה אכתוב בהמשך! 

הייתי קו-פיילוט של ד"ר יאיר צדוק

לימודי תואר שני במרכז ללימודים אקדמיים, לפני השיעור, אני בטלפון במסדרון מחוץ לכיתה. ומי בא מולי ואומר לי בואי, בואי לכיתה?  כמובן, המורה יאיר צדוק. אני אומרת "מיד אני נכנסת" והוא אומר "בואי אני צריך את עזרתך. את עוזרת לי היום". ליאיר יש מנהג, בכל שיעור "שפות וכלים לעיצוב סביבות למידה מתוקשבת", שבו אנו מתנסים בבניית אתר בעזרת Html5, יושב ליד שולחן המורה אחד הסטודנטים, מקליד על פי ההוראות של יאיר, ומשמש עוזר למורה.

אז, לא התפלאתי שיאיר הזמין אותי. כמובן שמיד סגרתי את שיחת הטלפון, נכנסתי לכתה ולקחתי את המחשב שלי לשולחן המורה. מה הרגשתי? קצת התרגשות, וגם שמחה, וכמו תמיד כדי להסתיר את רגשותיי, התחלתי ל"עשות דאווין", כמו להגיד: היום אני המורה, כולם מקשיבים לי ועוד שטויות כאלה.  

ניסיתי להתחבר עם המחשב שלי למקרן והנה התקלה הראשונה, הכבל מסרב להתחבר למחשב שלי. ניסיון נוסף, סיבוב של הכבל, וסיבוב חזרה... לא עובד... גם יאיר מנסה לחבר את הכבל, לא הולך! מה עושים? מזמינים טכנאי מחשבים, הוא לא מגיע ואנחנו מחכים, יאיר מספר לנו סיפורים על יום ההולדת 126 של ארווין שרדינגר, והטכנאי לא מגיע. טוב, אז נעבוד על המחשב של הכיתה. ואנחנו מתחילים להוריד winzip, ואז מורידים גם notepad++, ואני פותחת את המייל שלי כדי להוציא ממנו את הקבצים שלי. מרוב שאני עסוקה בכל הדברים האלה, אין לי זמן אפילו להתרגש. כשהכל סוף סוף מותקן, מתחילים את השיעור. וכאן רגע של התרגשות, כי יאיר בודק את הקובץ שלי לעיני כולם ומפנה אליי שאלות ואני לא כל כך אוהבת ששמים אותי במרכז.... בטח לא אם אני צריכה להפגין ידע מול כולם. אבל גם הקטע הזה עובר ואני מתחילה להקליד את ההוראות של יאיר בקלי קלות. והתחושה שכולם מסתכלים ונעזרים במה שאני כותבת, וזו תחושה טובה. ואז, יאיר בעצם "נוטש" אותי, הוא יוצא מהכיתה, ונעלם... וכולם מבקשים, תראי לנו מה עשית ב index וגם ב mystayle , ואיך הצלחת לשנות את הגודל של התמונה? ואיפה חיפשת את התמונה של ה background ? ולפני שיאיר יצא מהכיתה הוא הראה לי על המחשב שלו עוד משימה שכדאי שנוסיף, בשינוי הצבע של ה article. אז אני מתחילה להראות לכולם גם את השורה הזאת, שאני כבר הקלדתי ויאיר טרם דיבר עליה. ובעצם, מסתבר שאני כאן המורה.... הטייס הראשי פרש והשאיר אותי לבדי על ההגאים. אז תפסתי אותם בשתי ידיי, והמראתי...

מסתבר שהיה כאן תרגיל של העצמת הסטודנטית שהיא חסרת בטחון בדרך כלל. וזה הצליח. כי גם כשיאיר נכנס בחזרה, הוא אמנם עזר ונתן תשובות לסטודנטים אך לרוב, פשוט שלח אותם אל ה"מורה" שישבה ליד המחשב בשולחן המורה. ולמורה לא הייתה ברירה, היא באמת ניסתה והצליחה לעזור למי שהתקשו. לא להאמין! 

אז, זה די מצא חן בעיני להיות עוזרת טייס. מתי אפשר שוב?

ומבט לעתיד? רעיון להתנסות בו. האם בכיתה א', אפשר להזמין תלמיד, להעמידו באור הזרקורים ולהופכו למורה צעיר? אולי לא בכזאת "ברוטליות". אך בהחלט, גם בכיתה א' אני נעזרת ב"מורים צעירים" שיעזרו לחבריהם. המורים הצעירים זוכים להעצמה, לתחושה של מסוגלות. וגם אלה שנעזרו בהם, אולי בהתחלה זה מביך אותם, אך בהמשך גם הם נהנים ומקווים שבפעם הבאה אזמין אותם לעזור. בנוסף, זה תפקיד חשוב לכל תלמיד. ובעידן "לתת – לכל תלמיד תפקיד"  שמטרתו העצמת התלמידים ובניית תחושת השייכות שלהם, זהו תפקיד מבוקש מאוד.

ועוד משהו, בתחילת ההפסקה, לפני השיעור המתואר, הכרזתי בקולי קולות ש"אני ממש לא מאושרת כאן". הייתי לחוצה מהעבודות והמטלות ומפתיחת השנה הממשמשת ובאה. אני חושבת שבעקבות השיעור המתואר הרגשתי השתפרה רבות!

חודש: כתה א'1  דוגמא ללוח תורנויות חודשי בכיתתי: לוח תורנויות חודשי

לוח תורנויות

 

תורני ספריה: 

תורני ארון משחקים 

תורני מיחזור: 

תורן דף נוכחות:

תורני כרטיסיות:   

מאספים בטור: 

תורן יומן:

תורן לוח:

תורן פעמון השקט:

תורן לוח  ה-100:

תורני מגשיות:

תורן שתיה:

תורני אביזרי חשבון

תורני התעמלות בוקר:  

תורני מסדרון:

תורן מרחב ירוק:

תורן איסוף אשורים/ספורים   

 

שלום כתה א'!

שלום כתה א'!
איזו התרגשות להורים!
הילד שנולד רק אתמול שם את הילקוט על הכתפיים והולך לכתה א'!
ואין זו התרגשות רק להורה. גם הילד מתרגש, כי לא מפסיקים להגיד לו "אתה כבר גדול, תיכף תתחיל את כתה א'," והוא לא באמת יודע למה לצפות.
המעבר לכיתה א' הוא מהמעברים הגדולים והמשמעותיים בחיים של הילד הצעיר. מהגן שבו ברוב שעות היום הוא משחק וחופשי לדבר ולפטפט ולעבור מפינה לפינה ומחבר לחבר, להימצאות במסגרת "של הגדולים", בכיתת הלימוד, והדרישות ממנו כאן הן כמו מה"גדולים". להקשיב, לבצע משימות, להתאפק ולא לדבר, לשבת במקום אחד במשך זמן רב. וההפסקות הן קצרות, אין משחקי חצר והפעמון קובע את סדר היום.
מה נדרש מילד בן 6 בבואו בשערי בית הספר? אלי זוהר ניב בכתבתה: "שלום כיתה א'" (ידיעות אחרונות, 28.7.2013) מדברת על בשלות של הילד, אך גם על מוכנות. ואין הכוונה להכין את הילד בכך שיכיר את האותיות ויבצע עבודה בחוברת מוכנות לכיתה א'. הכוונה היא למיומנויות בתחומים השונים: התחום הפיזי- מוטורי כציור, גזירה, ותיאום עין-יד. התחום השכלי הכולל בתוכו כישורי שפה וחשבון. היכולת לשיים דברים בסביבתו, לבטא את דעתו במשפט מורכב, להכיר אוצר מילים, להבחין במכנה משותף וזיהוי היוצא דופן, מיון לפי גודל, צבע ושימוש, הבנה של מושגים שווה, שונה ודומה, ושל יחסי גודל, וכן התמצאות במרחב, מעל-מתחת, לפני-אחרי. אף התחום החברתי חשוב, על הילד לזהות מצבים חברתיים, לדעת לקבל חוקים במשחקים, לחכות בתור ולוותר ואף לקבל מרות של מבוגרים ולדעת לבקש עזרה ממבוגר כשיצטרך.  ואסור להזניח את התחום הרגשי, בבית הספר הילד יצטרך להתמודד עם תסכולים ולדעת לדחות סיפוקים, ילד שיגיע בתחושה של עצמאות ובגרות, יחוש שהוא יכול לדאוג לעצמו.
לא כל הילדים מגיעים לבית הספר עם המיומנויות הללו. מניסיוני אני יודעת שהשוני בין הגוזלים הצעירים שאני מקבלת לכיתה א' הוא עצום, כל ילד נמצא במקום אחר על פני הסקלה של המיומנויות.
ביום הראשון הם נרגשים מאוד, ההורים שמביאים אותם מודאגים ומעבירים אליהם גם מהתרגשותם. חשוב שההורים יחזקו את תחושות הילד ביכולתו ללמוד ולהצליח. שיקלו עליו את הפרידה בבוקר. כדאי שבימים האחרונים של החופש הילדים יתחילו לחזור לשגרת התעוררות מוקדמת בבוקר, לשגרת ארוחת בוקר והתלבשות עצמאית, שילכו עם ההורים בדרך לבית הספר ויכירו את בית הספר מבפנים. תחושת הידע של הילד תפחית את החשש מפני הבלתי- מוכר ותקל גם עליו את הפרידה מההורים בבוקר.
אנחנו מכינים את הדור הצעיר לקראת עולם שגם אנחנו לא לגמרי מכירים. השינויים בתקשורת, בעולם התעסוקה ובחיים של הצעירים והבוגרים שונים באופן דרמטי ממה שהכרנו לפני שנים מעטות. הילדים מכירים ומפעילים מכשירי טאץ' מגיל צעיר, הם יודעים ל"דפדף" במסכי המגע. ובכניסה לכתה א' זו ההזדמנות שלנו להחזיר אותם מעט למה שאנחנו מכירים ולגלות להם את הקסם של הספרים המוכרים והישנים.
וקוריוז קטן: אתמול פגשתי את תלמידי הצעירים אותם אתחיל ללמד מחר. אחד מהם אמר שהוא לא אוהב ספרים "כי הם לא עושים שום דבר". מקווה שאצליח לשכנע אותו שזה לא באמת נכון.
הורים יקרים! אל דאגה, מחר אחרי שתלכו, אני כבר אעשה את העבודה, אשיר עם ילדיכם, אחבק כשיתרגשו, אנגב דמעה שתחמוק מהעין (שלהם ושלי!), אדביק חייכן, אסמן "וי" ובהרבה התרגשות ואומץ אתחיל את כתה א'. ובלי שתספיקו לסובב את הראש, כבר נראה כיצד הילד הצעיר שלכם ושלי, מתבגר, לומד לקרוא ולכתוב,
יודע חשבון, השנה תסתיים ונעלה לכתה ב'!
שלום כתה א'! ובהצלחה לכם ילדים יקרים שלי!

שלום כתה א'

יש ילדים / לאה גולדברג

יש בעולם כל מיני ילדים
יש אמיצים ויש נפחדים
יש עליזים ויש נרגזים
יש מהססים ויש המנסים
יש עצורים ויש פתוחים
יש שחוששים ויש שבטוחים
יש מהירים ויש איטיים
יש עצובים ויש צוחקים
ויש בידינו ציבור המורים
צרור מפתחות שפותחים וסוגרים
ועלינו להתאים בידע ובטחון
ללבו של כל ילד את המפתח הנכון.

מקורות:
שלום כתה א'- נעמי שמר- שרות מיקי קם ותיקי דיין http://www.youtube.com/watch?v=Lpqg3bT9zk0
יש ילדים - לאה גולדברג
שלום כתה א'? - אלי זוהר יניב - ידיעות אחרונות - 28.7.2013
כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'? - אלי זוהר ניב,  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4223353,00.html
שלום כתה א'- דן כנר http://www.youtube.com/watch?v=LWrtieWD5hE

למידה מרחוק בבית הספר היסודי

הכל התחיל מפגישה מקרית ברחוב.  פגשתי את אבא של הילה מטייל עם הכלבה ברחוב. את אבא של הילה אני מכירה מאז ששיר והילה, הבנות שלנו היו ביחד בגן. הן היו חברות טובות ובילו הרבה משעות אחה"צ ביחד. אח"כ הן היו בכתות מקבילות בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון. השנה הן בנות 25 – חצי יובל.  אבל כל זה לא חשוב לענייננו. בואו נחזור לפגישה המקרית שלי עם גדי. עמדנו ליד הגדר של בית הספר היסודי בשכונה. מה שלום הילדים? והאישה? והבעל? ואיך בעבודה? ואני תמיד מקטרת. אוהבת את המקצוע ואת התלמידים, אך מקטרת:  לילדים קשה לשבת בכיתה, הם לא מרוכזים, צפוף להם, אין להם מספיק עניין בלמידה....  ולגדי יש פתרון: מה הבעיה? הם צריכים ללמוד דרך המחשב! שיהיו רק שעתיים בבית הספר ואת כל הלמידה יעשו לבד בבית מול המחשב.

זה קודם כל גרם לי להתחיל לנאום ולהוציא את כל הידע שלי על למידה מרחוק. להכריז  שזה בלתי אפשרי  עבור הילדים הצעירים בבית הספר היסודי ובוודאי לילדים בכתות א-ב  אותם אני מלמדת, אך זה גם גרם לי להמשיך ולחשוב על האפשרות.

אז בואו ניזכר קודם כל מה היא למידה מרחוק.

גלשתי לבדוק בויקיפדיה וקבלתי את ההגדרה הבאה: "מערכת הוראה או למידה המקשרת בין מורה ותלמיד אשר אינם נמצאים באותו  מקום. בחלק מהמקרים פעילות התלמיד אינה מתבצעת בו זמנית (א-סינכרונית)  עם זו של המורה. ברוב המקרים, הלמידה העצמאית מחייבת את התלמיד ליטול עליו אחריות רבה יותר ולימוד עצמי רב יותר מזה המתבצע בלמידה פנים אל פנים מול המורה".

בדקתי גם מה היא ההיסטוריה של הלמידה מרחוק, וגיליתי שהיא מחולקת לשלושה דורות.

בדור הראשון, במאה התשע עשרה, הלמידה מרחוק סיפקה  "השכלה בכתב" לתלמידים שלא היו נגישים למרכזי למידה מסיבות גאוגרפיות או בשל לקות. למידה בעזרת חומר לימודי שהגיע לתלמידים ע"י הדואר הייתה נפוצה באנגליה, בארצות הברית וכן באוסטרליה ובניו- זילנד. למידה בדרך זו אפשרה לנשים, שבאותה תקופה ישבו בבית, ללמוד ולהרחיב את אופקיהן.

בדור השני, החל משנות ה-30 במאה העשרים, הלמידה מרחוק התבססה על שידורי הרדיו, על קלטות אודיו (שמע) ובהמשך גם על שידורי טלוויזיה  ועל קלטות וידאו. עדיין, חומרי הלמידה נשלחו בדואר, אך הם נתמכו גם ע"י אמצעי התקשורת האלקטרוניים.

בשני הדורות הראשונים של הלמידה מרחוק, הלמידה הייתה א-סינכרונית ובעיקר חד- כיוונית. המורה/ המרצה שלח או הקליט ושידר את החומר הנלמד, התלמיד- בביתו ובזמן הנוח לו, קרא או הקשיב באופן פסיבי ולמד באופן עצמאי. התלמיד ביצע מטלות ושלח אותן בחזרה למורה. לא הייתה אפשרות לשאול שאלות או ללמידת עמיתים.

בדור השלישי ובעקבות התפתחות מערכות התקשוב, הלמידה מרחוק התפתחה ומאפשרת למידה סינכרונית, המרצה יכול ללמד ובו בזמן יושבים תלמידיו בערים אחרות, או גם ביבשת אחרת ולומדים. טכנולוגיות התקשוב והלווין  מאפשרות לראות ולשמוע את המרצה, לקבל רשות דיבור מהמנחה, להביע דעה או לשאול שאלה, לענות על סקרים ושאלות שהמנחה מעלה, להתייחס לדברי תלמיד- עמית ועוד. את השיעורים ניתן להקליט והם זמינים לצפייה חוזרת ע"י התלמידים והמרצה. מערכות כאלה נפוצות כיום בארצות מפותחות ומתפתחות בעולם ומשרתות מיליוני תלמידים.
כיום הלמידה מרחוק מקובלת בהשתלמויות, גם בקורסים מקוונים במסגרת למידה לתארים מתקדמים וגם במסגרות           כ(Coursera) המציעה ללא עלות קורסים מקוונים מפי מרצים בכירים, ו-(MOOC (Massive Open Online Courses , בהם האוניברסיטאות מעלות קורסים פתוחים בחינם לסטודנטים ברחבי העולם.

ללמידה מרחוק יתרונות כמו שיש לה גם חסרונות. אמנה מספר יתרונות: הרבה סטודנטים יכולים ללמוד בו זמנית מאותו מרצה, הלמידה מרחוק מאפשרת גם למי שמתקשה להגיע לכיתה בגלל מגבלות מרחק, זמן או מגבלות פיזיות, להשתתף בלמידה. היא מאפשרת ללומד להתקדם בקצב שלו ולהחליט במה להתמקד, ומאפשרת לסגור פערים סוציאליים וחברתיים- גם מי שלא עומד בדרישות מוסד הלימודים או שאין לו כסף לממן את הלימודים יכול להיות תלמיד וירטואלי ולהרחיב את אופקיו. החסרונות העיקריים של הלמידה מרחוק הם קודם כל חברתיים: לתלמיד אין היכרות פנים אל פנים עם עמיתיו ללימודים ועם המרצה, כך הוא מפסיד את התמיכה החברתית ואת האינטראקציה הבינאישית התורמת ללמידה, המרצה מתקשה להכיר את תלמידיו כאשר הוא פוגש אותם רק דרך המחשב או דרך העבודות המוגשות, ההתמודדות עם הטכנולוגיה כמו גם תקלות טכנולוגיות בהעברת הקול או התמונה עלולים לפגוע בלמידה הסדירה, ובעיקר, הלמידה מרחוק דורשת מוטיבציה וכח רצון רב מצד הלומד. 

אם כך, הלמידה דרך המחשב מעניינת ומושכת את תשומת הלב של התלמיד. טכנולוגיות התקשוב נתנו דחיפה עצומה למערכות למידה מרחוק, ובכל זאת אני שואלת, האם למידה מרחוק מתאימה לכל אחד או לכל מקצוע?

אני רוצה לחזור להגדרה של למידה מרחוק ולהיזכר מה היא דורשת מן התלמידים - ברוב המקרים, הלמידה העצמאית מחייבת את התלמיד ליטול עליו אחריות רבה יותר ולימוד עצמי רב יותר מזה המתבצע בלמידה פנים אל פנים מול המורה. כדי ללמוד בבית, לבד, בלי שהמורה נוכח, יש צורך במשמעת עצמית, במוטיבציה ובכח רצון. על הלומד להישאר מרוכז בלימודים גם אם יש סביבו גירויים אטרקטיביים יותר, עליו להשקיע זמן ומאמץ בלהבין את החומר הנלמד. חשוב גם שהחומר הנלמד יהיה מחולק לקטעים קצרים וברורים, כדי להקל את הלמידה וההבנה.

האם לילדים הצעירים יש מבחינה פסיכולוגית את האפשרות ללמוד לבד?  האם הם יזכרו להיכנס לשיעור בשעה המתאימה? ומה לגבי המיומנויות הבסיסיות שהתלמיד צריך לדעת כדי להפעיל את המחשב? האם תלמיד צעיר יוכל להתרכז וללמוד לבד? לכמה זמן? האם הם יבצעו את המטלות הלימודיות גם אם המורה לא יהיה כדי לעזור ולהדריך אותם, או אף "לאיים" עליהם בעונש? הרעיון של גדי – ההוא מתחילת הרשומה, היה שהתלמידים יהיו בבית הספר שעתיים ואח"כ ילמדו בבית. ומי ישגיח עליהם בהיותם בבית? בית הספר הרי נחשב לבייבי-סיטר הלאומי.

המחקר החינוכי בשנים האחרונות בוחן מודלים שונים של למידה והוראה מרחוק כדי לנצל את הטכנולוגיה בצורה מיטבית. אולי, אם יפותחו לומדות מתאימות ואטרקטיביות לתלמידים, אם בבית הספר יהיו התנאים הפיזיים למחשב נייד לכל תלמיד, עם אינטרנט מהיר וחזק, וימנעו תקלות טכניות, יתאפשר לנו לשלב גם את התלמידים הצעירים בלמידה זו. בינתיים, הם עדיין צריכים להגיע פיזית לבית הספר לשעות הלמידה וללמוד רוב הזמן בהדרכת ובהשגחת המורה באמצעות ספרים ומחברות.

ריאליטי באילת

אני בחופשה באילת, חוזרת מבילוי בטיילת, חצות, מדליקה טלוויזיה ו"נופלת" על סרט שלא התכוונתי לראות: "הנידונים למוות" . סרט מלא אקשן. 10 רוצחים - נידונים למוות שנעלמו מתאיהם, נזרקים לאי נידח אי שם באזור קו המשווה. האי מרושת במצלמות, לרגל של כל נידון למוות מוצמדת פצצה...  המטרה:  הישרדות! המנצח- מי שישאר בחיים!  אזהרה!  הסרט מכיל קטעים קשים לצפיה!!!! ראיתי אותו עד הרגע האחרון....

מיד אמרתי לילדים הפרטיים שלי, שזה כמו הסרט: "משחקי הרעב".  אבל זה היה אפילו יותר מזה! אם ב"משחקי הרעב" המשחק מתנהל ע"י מושלי המדינה אשר רוצים לספק שעשועים להמונים הנמקים בחיים קשים ועלובים, המשחק ב"נידונים למוות" מתנהל ע"י במאי מושחת ורודף בצע, מטרתו לצבור צופים משלמים "יותר מהצופים בסופר בול" , וזה דרך אגב מצליח לו, לקראת סוף המשחק רשומים 52 מיליון צופים משלמים באתר שלו.  חוץ מזה, הוא מסמן מראש את הרוצח החביב עליו (שהוא באמת "חלאת אדם"!) ובמהלך המשחק מצניח לו אמצעי לחימה שיסייעו לו לנצח. לגלות את הסוף? תשכחו מזה, מספיק שאומר שהסרט שטוף דם.

ולמה אני מספרת על הסרט הנורא הזה בבלוג הדן בענייני חינוך? הנושא שלי היום הוא ריאליטי.

כשלמדנו בסמסטר הראשון פסיכולוגיה התפתחותית עם המרצה, ד"ר הדס וייס, נוצר דיון בפורום על "מה קורה לילדים שלנו שאנחנו מתעדים כל היום וכל הזמן באמצעות המצלמות הזמינות לנו בכל מקום? איך זה משפיע עליהם בהמשך החיים?" הילדים הקטנטנים מתרגלים "לעשות פוזות" למצלמה, לראות מיד את התוצר, לפרסם אותו ב"תפוצת נאטו" לכל המכרים הקרובים והרחוקים, ולקבל תגובות מידיות, חיוביות ושליליות. דרך אגב, זוכרים את הימים בהם היו לנו מצלמות עם סרט הצילום? עד שהסרט לא הסתיים, אי אפשר לפתח את התמונה, צריך להגיע לחנות הצילום למסור את הסרט ולהגיע שוב כדי לקבל את התמונות....   אח, היו ימים.... דחיית סיפוקים....

ומה ההמשך של הצילום והתיעוד הבלתי פוסק? תכניות הריאליטי הממלאות את כל ערוצי הטלוויזיה, הישרדות, האח הגדול, המירוץ למיליון, ואפילו התכניות החינוכיות לכאורה, בית ספר למוסיקה, סופר נני, משפחה חורגת. הצופים רואים ונהנים, אך מה עובר על האנשים והילדים המצולמים? כיצד הם מגיבים כאשר חייהם הפרטיים מתפרסמים וכל אחד יכול להעיר להם ברחוב או בכיתה? אמא שהשתתפה ב"סופר נני" מספרת שכשהבת שלה בוכה ברחוב, אנשים אומרים לה: מה? לא למדת כלום אצל סופר נני? ילד שמשפחתו השתתפה ב"משפחה חורגת" סירב ללכת תקופה ארוכה לבית הספר מכיוון שהילדים לעגו לו והוא ירד בלימודים. ואפילו ילדים שהשתתפו בבית הספר למוסיקה שבה לכאורה אין הדחות ואין מנצחים, יש רק "מצטיינים", נפגעו והגיבו לא טוב, כאשר הם לא זכו, ומאחורי הקלעים היו מריבות בין ההורים...

אז ריאליטי, מספק את יצר המציצנות של בני האדם, איזה כייף לראות אנשים אחרים מתמודדים, מתקשים, רבים, מצליחים או מפסידים. אך מה עם המתמודדים עצמם שלתקופה מסויימת מוצאים את עצמם מפורסמים ו"על גג העולם" ולאחר 15 דקות התהילה מוצאים את עצמם אנונימיים ובלתי מבוקשים? איך הם מתמודדים פסיכולוגית עם הפרסום הרב ואח"כ עם ההיעלמות?

ואם אחזור לסרט שאיתו התחלתי. 52 מיליון בני אדם, שילמו כסף ונכנסו לאינטרנט לצפות כיצד 10 אנשים אחרים הורגים זה את זה. מה זה אומר עלינו בני האדם? אין לנו גבולות? המציצנות מנצחת את המוסריות? ואל תגידו לי שככה זה רק בסרטים. תראו כמה אנשים משלמים כסף ונרשמים כדי לצפות ב"אח הגדול" בערוץ 20? נכון ששם לא הורגים, אך כבר אמרו חכמינו "חיים ומוות ביד הלשון". דיירי הבית רבים ונחשפים בכל עליבותם. והמנחים לא עושים להם הנחות. אדם היוצא מ"הבית" מגלה שכל עם ישראל יודע עליו הרבה יותר מדי. איך ממשיכים לחיות אח"כ?

הנידונים למוות - טריילר - זהירות! תמונות קשות לצפייה!

הסכנה החדשה של החופש הגדול- האינטרנט.

לקראת החופש הגדול, שר החינוך, שי פירון הנחה את המורים לשמור על קשר עם תלמידיהם גם במהלך החופש הגדול.

דר' עופר רימון, מנהל מינהל מדע וטכנולוגיה במשרד, מספר כי: מבדיקות שערכנו גילינו כי אין כמעט ילד שלא נתקל במשהו בלתי תקין ברשת- תמונות פוגעניות, התבטאות חריגה ועוד. ההמלצה להורים היא להציב את המחשב במרחב המשפחתי, ולא בחדר של הילד, כדי שיוכלו לעקוב אחרי מה שהילדים עושים במחשב, להתקין תוכנות פיקוח שיאפשרו להורים לעקוב אחרי ההיסטוריה של הגלישה ויותר מכל, לשוחח עם הילדים, להכיר את עולמם הוירטואלי ולברר מה הם עושים בו, האם הם יודעים איך להתנהג בזמן שהם גולשים? או בזמן שהם נתקלים בדברים שיוצרים בהם אי נוחות? ולעודד אותם לשתף את המבוגרים בזמן שהם מרגישים לא בנוח בעת הגלישה.

בניגוד לעבר, בו אסר משרד החינוך על עובדי ההוראה, להיות חברים של תלמידיהם ברשתות החברתיות, כיום משרד החינוך הבין את טעותו ומציע למורים ליצור קבוצות סגורות לתלמידיהם, בהן אפשר ללמוד ולשתף משימות לימודיות, אך גם ליצור קשרים חברתיים, ולפתח שיחות חברתיות בין התלמידים לבין עצמם ובין המורים. הרשת היא מקום שבו גם תלמידים שאינם חברותיים ביותר בחיים האמיתיים, יכולים למצוא את מקומם ולמצוא את הדרך ליצור קשרים ולשתף. הרשת החברתית היא מקום שבו גם תלמידים שיתביישו או לא ישתפו במסגרת הכיתה, יכולים להיפתח ולשתף בה.  הרשת היא גם מקום בו המורה יכול בקלות ליצור קשר עם תלמידיו בזמן החופשה, מבלי שידרש ממנו מאמץ רב מדי.

מהנסיון של קבוצת התלמידים שלנו במסגרת התואר השני אני רואה בעיקר את הטוב. יש לנו שתי קבוצות, אחת משותפת עם המרצים והשניה היא רק של הסטודנטים. בקבוצה של המרצים, מתעדכנים בנושאים הקשורים ללימודים ולמרצים. משתפים בכלים חדשים, מגיבים לפרסומים שונים בנושאי הלימוד ומבקשים בקשות מהמרצים. אבל לא לדאוג, בקבוצה של הסטודנטים הפעילות רבה אף יותר. קודם כל, מתעדכנים על שינויי מערכת, מבררים אילו משימות צריך להכין לשיעורים השונים, מתכוננים ביחד למבחנים, מתלבטים בקשיים העולים במהלך הכנת משימות וכמובן, מקטרים על המרצים. ברור, שגם בשביל זה קיימת הקבוצה, לא כך? ובאמת, לעיתים קרובות אפשר לראות שבמסגרת הקבוצה ברשת, נשמע גם את אלה שבדרך כלל לא שומעים במסגרת הכיתה. האם זה בגלל שהמסך מפריד? יוצר איזשהו מסך? מאפשר אף לביישנים שבינינו להביע את דעתם, מבלי להסתכן?  יתכן.

ואם כך זה אצל מבוגרים כמונו, זה בוודאי נכון גם לגבי התלמידים הצעירים אשר מתקשים ליצור קשרים במסגרת הכיתה.

לדעתי, לפני שהמורה פותח קבוצה משותפת לו ולתלמידים, חשוב שיקבע איתם כללים להתנהלות נכונה ברשת. יש לדון עמם על חשיבות ההקפדה על הפרטיות, רצוי שילמדו  על התבטאות מכובדת ומכבדת,על העברת ביקורת בונה ולא פוגענית. יש לחשוב ביחד, אלו תמונות מתאימות להעלאה לרשת, לזכור לשים אותן תחת הגדרת פרטיות מתאימה ולזכור שאף פעם אין למסור פרטים מזהים על עצמך או על חברים.
חופשה נעימה ובטוחה ברשת.

ברשת הועבר סרטון מעניין אשר נועד ללמד את הילדים להכיר את הסכנות ברשת. הסרטון מראה ומספר על אפליקציה שמאפשרת למחוק ולבטל את מה שכתבנו ברשת. כדי לא לפגוע ולא להיפגע. מוסר ההשכל אומר שמכיוון שאין באמת תוכנה כזו, צריך להיזהר ולא לפרסם דברים שעליהם נצטער מאוחר יותר.

undo- מנקים אחריך את הרשת

והלוואי שכולם ילמדו ויזהרו....

 נכתב בעקבות כתבתה של ירדן סקופ, כתבת החינוך של הארץ, 30.6.2013

סקייפ, האנגאאוט וחברים

לא אספר היום על משהו חדש.
תוכנות למסרים מידיים קיימות כבר זמן רב, מאז נובמבר 1996 כש ICQ פרצה לעולם. אפשר לכתוב הודעות לחברים, לשוחח שיחות שמע, לבצע שיחות וידאו מרובות משתמשים, לשתף ולשלוח קבצים, תמונות וסרטונים ואפילו לבצע שיחות לקוי טלפונים רגילים. והכל בחינם.
אני רוצה לספר על חוויית למידה דרך התוכנות הללו.
במסגרת לימודי התואר השני עלינו להכין עבודות רבות. מכיוון שאנחנו גם עובדות במקביל ללימודים, לא תמיד ניתן להיפגש פיזית. יופי, אז אפשר לדבר בטלפון! נכון, אבל ממש לא נוח להחזיק טלפון ביד אחת ולהקליד במקלדת המחשב ביד השניה, אז מה עושים? סקייפ! ולפעמים גם האנגאאוט! מוצאים את החברה ברשימת אנשי הקשר, מתקשרים ומכאן השיחה קולחת. הידיים פנויות להקלדה, לחיפוש באינטרנט, להכנת תמונות,קבצים ומצגות. הפה מדבר, האוזניים מקשיבות, וההודעות, הקישורים, הקבצים והתמונות עוברים מאחת אל השניה בקלי קלות.
וכשמתכוננים למבחן? אותו דבר, מתחברים ביחד להאנגאאוט 8, 10 ואפילו 12חברים, מעלים שאלות בעל פה או בכתב, וכל אחד מנסה לענות עליהן, מתווכחים, צוחקים, מסכימים או לא מסכימים ולבסוף נבחנים ומקבלים ציונים שמהם אנחנו לפעמים גם מרוצים...  מה שבטוח: לפחות מההכנה למבחן נהנינו. כי השתמשנו בהאנגאאוט ובאפליקציות ובאפקטים המצחיקים שלו.

אז היתרון של הלמידה דרך התוכנות למסרים מידיים ברור. זמינות, מיקום נוח, מידיות התגובה. ויש לתוכנות אלה עוד יתרון אחד. עכשיו החופש הגדול, אני יוצאת מהבית כאשר ילדיי עדיין ישנים. איך אני יודעת שהם התעוררו? נכון. הם התחברו למחשב ומיד הסקייפ מודיע לי על כך, אפשר לומר (לכתוב) להם בוקר טוב, ולספר ולתכנן איתם את המשך היום.
וחסרונות? ברור שיש. פעמים רבות בשיחות וידאו העומס כבד והשיחה נקטעת. גם כאשר מדובר בשיחות מרובות משתמשים, חלים שיבושים. כדי להשתמש בתוכניות אלה יש להיות מול המחשב, זה נוח לצורך למידה, אך פחות נוח כשאינני נמצאת לידו. חלק מהתוכנות כיום אמנם תומכות באייפון, אייפד, אנדרואיד וחבריהם, כך שבעיה זו עשויה להיפתר.
ועוד משהו, שמענו כבר גם על ראיון קבלה לעבודה או לתכנית לימודים דרך הסקייפ, כשהמועמד נמצא בבית, והמראיין במקום העבודה שלו (או אולי גם הוא בביתו...) כך שהכל עדיין צפוי.

SKYPE	HANGOUT	OOVOO	ICQ	MESSENGER
מסרים בכתב, שיחות שמע, שיחות וידאו, אפשרות להתקשר לקוי טלפון רגילים.	מסרים בכתב, שיחות שמע, שיחות וידאו עד 10 אנשים.	שיחות וידאו מרובות משתתפים.	תוכנת מסרים מידיים ראשונה באינטרנט. שיחות שמע למספר משתמשים, שיחות וידאו.	תוכנת מסרים מידיים, שיחות שמע, שיחות וידאו, שיחות ועידה עם מספר אנשים.
שיתוף מסכים שליחת תמונות וקבצים	שליחת תמונות וקבצים	שליחת תמונות וקבצים	העברת קבצים.	שליחת רגשונים, קריצות והודעות קוליות קצרות.
	הוספת אפקטים ואפליקציות להעלאת חיוך על הפנים.	אפליקציית פייסבוק לשיחות וידאו עד 12 משתתפים.
כיום: בבעלות מיקרוסופט	של גוגל+ החליף את אפשרות הצ'אט בג'ימייל	סטארט-אפ ישראלי	במקור: סטארט-אפ ישראלי	כיום רק בסין
זמינה לאייפון, אייפד ולאנדרואיד	זמינה למכשירי   Apple	זמינה לאייפון, אייפד ולאנדרואיד	זמינה לאייפון ולאנדרואיד

קישורים לתוכנות המובילות:
http://www.skype.com/he/features/
http://www.google.com/+/learnmore/hangouts/?hl=iw
http://www.oovoo.com/home.aspx
http://www.icq.com/he
http://windows-live-messenger.he.softonic.com/
http://directory.fsf.org/wiki/Ytalk