מתחילים מחדש.
כתה א'. 30 ילדים, כמעט תינוקות. מבוהלים, מודאגים, באים לכתה א'. ויודעים שהם צריכים להוכיח את עצמם. כבר מהגן הכינו אותם שבכתה א', לומדים, נבחנים, עושים שיעורים. מלחיצים אותם עוד לפני שעשו את הצעד הראשון בתוך בית הספר.
ואז, ביום הראשון, יש טקס, ומוחאים להם כפיים, ומברכים אותם שיצליחו בלימודים. ובכיתה המורה מנסה להקל על הלחץ, עם בובה ושיר, וצביעת ציור של "שלום כתה א'". ותמיד יש את הילד שישאל: מתי נעשה שיעורים? ומתי יהיו מבחנים?
והדילמה היא כמו תמיד, רק ללמד? צריך להציג תוצאות. הילדים נדרשים לדעת לקרוא... ולכתוב... ולעמוד בציפיות של הסביבה.
ובמייל מתקבלת תכנית ההוראה לכיתות א-ב, ספר שלם שבמשרד החינוך כתבו וטרחו והדפיסו והציגו את ההישגים הנדרשים, ואת הדרך להשיג אותם. ומצורפת הדרישה לבצע בכיתה א' את "החוברת הורודה"- 8 המשימות בהן נבחנים הילדים על דיוק ומהירות בזיהוי אותיות וצלילים ומילים.
ובמכתב הנלווה נכתב: "חשוב מאוד להקפיד על כך שקידום היעדים ייעשה באווירה נעימה והמעקב אחר ההישגים ייערך בעיקר בכלים של הערכה חלופית משולבת בהוראה".
וכאן מגיעה הדילמה. האם ישיבה נפרדת עם ילד- ילד ובחינה שלו בידע האותיות תוך מדידת זמן, האם זו הערכה חלופית? והרי את הטבלאות אנחנו צריכות למלא ולהגיש. ואיך נגיש אם לא נבחן? וכך, במקום לדאוג לאווירה טובה ונעימה של למידה, אנו מוצאות עצמנו, עוד לפני החגים, יושבות ובוחנות את הילדים.
נכון, הילדים וההורים אינם מקבלים על מבדק זה ציון, אך נסו לשבת במקום הילד המתקשה שמתפתל על הכסא ומתאמץ, אך אינו מזהה את האותיות. האם הוא צריך ציון כדי לדעת שהוא לא יודע? ומה תחושתו? וכן, אני יודעת לחייך גם אל הילד שלא הצליח ולעודד את רוחו, אך ברור שהוא לא יוצא מאושר מסיטואציה זו. וזו איננה הערכה חלופית משולבת בהוראה. ובוודאי שלא באוירה נעימה.
והציונים ממשיכים ורודפים את התלמידים גם בהמשך השנה וכמובן בהמשך לימודיהם. בכיתות א-ב איננו נותנות ציונים אלא הערכה מילולית, אך הרי גם היא מדורגת: שולט היטב, שולט, שולט חלקית ומתקשה, (עם הערות/ הארות לגבי הידע) ומי לא ישווה את ציוני בנו עם השכנים?
בכיתה א' לפני כמה שנים הייתה לי תלמידה שממש חששתי לבריאותה הנפשית. כל סימן איקס או ריבוע המציין צורך לתיקון, היה מלחיץ אותה עד דמעות. וזה בכיתה א'!!!! למה זה מגיע לה? והיא עוד הייתה תלמידה טובה. מה יגידו אלה שבקושי זכו לראות וי על הדפים שלהם?
מנסים כיום להפחית במבחנים בכלל ובמבחני הבגרות בפרט. הגיעו למסקנה שהם לא באמת משקפים ידע וגורמים לכל מערכת החינוך להיות מכוונת להישגים במבחנים.
אני חושבת שילדים יהיו יותר מאושרים, אם יקבלו את ההערכה שלהם מתוך חיוך של המורה ובמהלך הלמידה וישמעו מפיה מה אפשר לעשות כדי להשתפר, ולא שידורגו בעזרת הציונים אותם ישיגו.
יש כמובן גם צורך לבדוק בנקודות זמן מסויימות את ההישגים אליהם הגיעו. אי אפשר לגמרי לוותר על ההערכה המשווה, אך כדאי לעשות זאת בדרכים נינוחות ולא מתוך לחץ.
החיים יספקו להם מספיק לחצים בהמשך, תנו להם ליהנות משנות הלימודים.
הבלוג נכתב בעקבות המאמר המצורף : הדילמה של המורה: ציונים גבוהים במבחן לעומת ילד מאושר.
http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=9374
ואי אפשר לוותר על: בגלל הציון של חנן יניב, כפי שפורסם בבלוג שלו.
בגלל הציון אני יודע שאני לא מספיק טוב
בגלל הציון אני יודע שאחרים טובים ממני
בגלל הציון אני לומד לרצות שאחרים יקבלו ציון נמוך ממני
בגלל הציון אני יודע שאריב עם הורי
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב אותם
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע שאתויג למגמות פחות יוקרתיות
בגלל הציון, אני יודע שאתפתה לעשות דברים שאני יודע שאסור (לזייף את חתימת ההורים, להעתיק וכו')
בגלל הציון, אני מאבד את הרצון שלי ללמוד לעומק דברים שמעניינים אותי
בגלל הציון, אני פוחד ומתוח לפני מבחנים, פחד שמשתק אותי לפעמים ומפריע לי ללמוד
בגלל הציון, אני יודע שאולי לא אתקבל ליחידה שרציתי בצבא
בגלל הציון, אני יודע שלא אתקבל לפקולטה שרציתי ללמוד בה באוניברסיטה, או אולי לא אתקבל לאוניברסיטה בכלל
בגלל הציון, אני יודע שחברים שלי ילעגו לי
בגלל הציון, אני יודע שאין לי סיכוי עם מלכת הכיתה
בגלל הציון, אני יודע שבית הספר שלי פחות טוב מאחרים (מיצב)
בגלל הציון, אני מאבד את האמון במורי ובהנהלת בית הספר
בגלל הציון, אני שומע איך הורי מנאצים את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע ש…
בגלל הציון – אני יודע שאני לוזר!
http://yhanan.wordpress.com/2013/06/22/%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F/ חינוך אחר /חנן יניב
כתה א'. 30 ילדים, כמעט תינוקות. מבוהלים, מודאגים, באים לכתה א'. ויודעים שהם צריכים להוכיח את עצמם. כבר מהגן הכינו אותם שבכתה א', לומדים, נבחנים, עושים שיעורים. מלחיצים אותם עוד לפני שעשו את הצעד הראשון בתוך בית הספר.
ואז, ביום הראשון, יש טקס, ומוחאים להם כפיים, ומברכים אותם שיצליחו בלימודים. ובכיתה המורה מנסה להקל על הלחץ, עם בובה ושיר, וצביעת ציור של "שלום כתה א'". ותמיד יש את הילד שישאל: מתי נעשה שיעורים? ומתי יהיו מבחנים?
והדילמה היא כמו תמיד, רק ללמד? צריך להציג תוצאות. הילדים נדרשים לדעת לקרוא... ולכתוב... ולעמוד בציפיות של הסביבה.
ובמייל מתקבלת תכנית ההוראה לכיתות א-ב, ספר שלם שבמשרד החינוך כתבו וטרחו והדפיסו והציגו את ההישגים הנדרשים, ואת הדרך להשיג אותם. ומצורפת הדרישה לבצע בכיתה א' את "החוברת הורודה"- 8 המשימות בהן נבחנים הילדים על דיוק ומהירות בזיהוי אותיות וצלילים ומילים.
ובמכתב הנלווה נכתב: "חשוב מאוד להקפיד על כך שקידום היעדים ייעשה באווירה נעימה והמעקב אחר ההישגים ייערך בעיקר בכלים של הערכה חלופית משולבת בהוראה".
וכאן מגיעה הדילמה. האם ישיבה נפרדת עם ילד- ילד ובחינה שלו בידע האותיות תוך מדידת זמן, האם זו הערכה חלופית? והרי את הטבלאות אנחנו צריכות למלא ולהגיש. ואיך נגיש אם לא נבחן? וכך, במקום לדאוג לאווירה טובה ונעימה של למידה, אנו מוצאות עצמנו, עוד לפני החגים, יושבות ובוחנות את הילדים.
נכון, הילדים וההורים אינם מקבלים על מבדק זה ציון, אך נסו לשבת במקום הילד המתקשה שמתפתל על הכסא ומתאמץ, אך אינו מזהה את האותיות. האם הוא צריך ציון כדי לדעת שהוא לא יודע? ומה תחושתו? וכן, אני יודעת לחייך גם אל הילד שלא הצליח ולעודד את רוחו, אך ברור שהוא לא יוצא מאושר מסיטואציה זו. וזו איננה הערכה חלופית משולבת בהוראה. ובוודאי שלא באוירה נעימה.
והציונים ממשיכים ורודפים את התלמידים גם בהמשך השנה וכמובן בהמשך לימודיהם. בכיתות א-ב איננו נותנות ציונים אלא הערכה מילולית, אך הרי גם היא מדורגת: שולט היטב, שולט, שולט חלקית ומתקשה, (עם הערות/ הארות לגבי הידע) ומי לא ישווה את ציוני בנו עם השכנים?
בכיתה א' לפני כמה שנים הייתה לי תלמידה שממש חששתי לבריאותה הנפשית. כל סימן איקס או ריבוע המציין צורך לתיקון, היה מלחיץ אותה עד דמעות. וזה בכיתה א'!!!! למה זה מגיע לה? והיא עוד הייתה תלמידה טובה. מה יגידו אלה שבקושי זכו לראות וי על הדפים שלהם?
מנסים כיום להפחית במבחנים בכלל ובמבחני הבגרות בפרט. הגיעו למסקנה שהם לא באמת משקפים ידע וגורמים לכל מערכת החינוך להיות מכוונת להישגים במבחנים.
אני חושבת שילדים יהיו יותר מאושרים, אם יקבלו את ההערכה שלהם מתוך חיוך של המורה ובמהלך הלמידה וישמעו מפיה מה אפשר לעשות כדי להשתפר, ולא שידורגו בעזרת הציונים אותם ישיגו.
יש כמובן גם צורך לבדוק בנקודות זמן מסויימות את ההישגים אליהם הגיעו. אי אפשר לגמרי לוותר על ההערכה המשווה, אך כדאי לעשות זאת בדרכים נינוחות ולא מתוך לחץ.
החיים יספקו להם מספיק לחצים בהמשך, תנו להם ליהנות משנות הלימודים.
הבלוג נכתב בעקבות המאמר המצורף : הדילמה של המורה: ציונים גבוהים במבחן לעומת ילד מאושר.
http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=9374
ואי אפשר לוותר על: בגלל הציון של חנן יניב, כפי שפורסם בבלוג שלו.
בגלל הציון אני יודע שאני לא מספיק טוב
בגלל הציון אני יודע שאחרים טובים ממני
בגלל הציון אני לומד לרצות שאחרים יקבלו ציון נמוך ממני
בגלל הציון אני יודע שאריב עם הורי
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב אותם
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע שאתויג למגמות פחות יוקרתיות
בגלל הציון, אני יודע שאתפתה לעשות דברים שאני יודע שאסור (לזייף את חתימת ההורים, להעתיק וכו')
בגלל הציון, אני מאבד את הרצון שלי ללמוד לעומק דברים שמעניינים אותי
בגלל הציון, אני פוחד ומתוח לפני מבחנים, פחד שמשתק אותי לפעמים ומפריע לי ללמוד
בגלל הציון, אני יודע שאולי לא אתקבל ליחידה שרציתי בצבא
בגלל הציון, אני יודע שלא אתקבל לפקולטה שרציתי ללמוד בה באוניברסיטה, או אולי לא אתקבל לאוניברסיטה בכלל
בגלל הציון, אני יודע שחברים שלי ילעגו לי
בגלל הציון, אני יודע שאין לי סיכוי עם מלכת הכיתה
בגלל הציון, אני יודע שבית הספר שלי פחות טוב מאחרים (מיצב)
בגלל הציון, אני מאבד את האמון במורי ובהנהלת בית הספר
בגלל הציון, אני שומע איך הורי מנאצים את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע ש…
בגלל הציון – אני יודע שאני לוזר!
http://yhanan.wordpress.com/2013/06/22/%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F/ חינוך אחר /חנן יניב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה