אני בחופשה באילת, חוזרת מבילוי בטיילת, חצות, מדליקה טלוויזיה ו"נופלת" על סרט שלא התכוונתי לראות: "הנידונים למוות" . סרט מלא אקשן. 10 רוצחים - נידונים למוות
שנעלמו מתאיהם, נזרקים לאי נידח אי שם באזור קו המשווה. האי מרושת במצלמות, לרגל
של כל נידון למוות מוצמדת פצצה...
המטרה: הישרדות! המנצח- מי שישאר
בחיים! אזהרה! הסרט מכיל קטעים קשים לצפיה!!!! ראיתי אותו עד הרגע האחרון....
מיד אמרתי לילדים הפרטיים שלי, שזה כמו הסרט: "משחקי
הרעב". אבל זה היה אפילו יותר מזה!
אם ב"משחקי הרעב" המשחק מתנהל ע"י מושלי המדינה אשר רוצים לספק
שעשועים להמונים הנמקים בחיים קשים ועלובים, המשחק ב"נידונים למוות" מתנהל
ע"י במאי מושחת ורודף בצע, מטרתו לצבור צופים משלמים "יותר מהצופים
בסופר בול" , וזה דרך אגב מצליח לו, לקראת סוף המשחק רשומים 52 מיליון צופים
משלמים באתר שלו. חוץ מזה, הוא מסמן מראש
את הרוצח החביב עליו (שהוא באמת "חלאת אדם"!) ובמהלך המשחק מצניח לו אמצעי לחימה שיסייעו לו לנצח. לגלות את
הסוף? תשכחו מזה, מספיק שאומר שהסרט שטוף דם.
ולמה אני מספרת על הסרט הנורא הזה בבלוג הדן בענייני חינוך? הנושא שלי
היום הוא ריאליטי.
כשלמדנו בסמסטר הראשון פסיכולוגיה התפתחותית עם המרצה, ד"ר הדס וייס, נוצר דיון בפורום על "מה קורה לילדים שלנו שאנחנו מתעדים כל היום וכל הזמן באמצעות
המצלמות הזמינות לנו בכל מקום? איך זה משפיע עליהם בהמשך החיים?" הילדים הקטנטנים מתרגלים "לעשות
פוזות" למצלמה, לראות מיד את התוצר, לפרסם אותו ב"תפוצת נאטו" לכל
המכרים הקרובים והרחוקים, ולקבל תגובות מידיות, חיוביות ושליליות. דרך אגב, זוכרים
את הימים בהם היו לנו מצלמות עם סרט הצילום? עד שהסרט לא הסתיים, אי אפשר לפתח את
התמונה, צריך להגיע לחנות הצילום למסור את הסרט ולהגיע שוב כדי לקבל את
התמונות.... אח, היו ימים.... דחיית
סיפוקים....
ומה ההמשך של הצילום והתיעוד הבלתי פוסק? תכניות הריאליטי הממלאות את
כל ערוצי הטלוויזיה, הישרדות, האח הגדול, המירוץ למיליון, ואפילו התכניות
החינוכיות לכאורה, בית ספר למוסיקה, סופר נני, משפחה חורגת. הצופים רואים ונהנים,
אך מה עובר על האנשים והילדים המצולמים? כיצד הם מגיבים כאשר חייהם הפרטיים
מתפרסמים וכל אחד יכול להעיר להם ברחוב או בכיתה? אמא שהשתתפה ב"סופר
נני" מספרת שכשהבת שלה בוכה ברחוב, אנשים אומרים לה: מה? לא למדת כלום אצל
סופר נני? ילד שמשפחתו השתתפה ב"משפחה חורגת" סירב ללכת תקופה ארוכה
לבית הספר מכיוון שהילדים לעגו לו והוא ירד בלימודים. ואפילו ילדים שהשתתפו בבית
הספר למוסיקה שבה לכאורה אין הדחות ואין מנצחים, יש רק "מצטיינים",
נפגעו והגיבו לא טוב, כאשר הם לא זכו, ומאחורי הקלעים היו מריבות בין ההורים...
אז ריאליטי, מספק את יצר המציצנות של בני האדם, איזה כייף לראות אנשים
אחרים מתמודדים, מתקשים, רבים, מצליחים או מפסידים. אך מה עם המתמודדים עצמם
שלתקופה מסויימת מוצאים את עצמם מפורסמים ו"על גג העולם" ולאחר 15 דקות
התהילה מוצאים את עצמם אנונימיים ובלתי מבוקשים? איך הם מתמודדים פסיכולוגית עם
הפרסום הרב ואח"כ עם ההיעלמות?
ואם אחזור לסרט שאיתו התחלתי. 52 מיליון בני אדם, שילמו כסף ונכנסו
לאינטרנט לצפות כיצד 10 אנשים אחרים הורגים זה את זה. מה זה אומר עלינו בני האדם?
אין לנו גבולות? המציצנות מנצחת את המוסריות? ואל תגידו לי שככה זה רק בסרטים. תראו
כמה אנשים משלמים כסף ונרשמים כדי לצפות ב"אח הגדול" בערוץ 20? נכון ששם
לא הורגים, אך כבר אמרו חכמינו "חיים ומוות ביד הלשון". דיירי הבית רבים
ונחשפים בכל עליבותם. והמנחים לא עושים להם הנחות. אדם היוצא מ"הבית"
מגלה שכל עם ישראל יודע עליו הרבה יותר מדי. איך ממשיכים לחיות אח"כ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה