תכנות, חשוב כמו קרוא וכתוב?

מהו הדבר החשוב ביותר שצריך ללמד בבית הספר? וזאת מעבר לחובה ללמד ולחנך "להיות בן אדם טוב, מועיל לסביבה, תורם" וכו' - הערכים הם כמובן במקום הראשון!
לי התשובה ברורה. אני מורה בכיתה א' וברור לי שהאוריינות הכתובה שבה אנחנו עוסקים מדי יום היא הבסיס הפדגוגי והדבר החשוב ביותר שהתלמיד לומד במהלך הלימודים.
האוריינות הכתובה הכוללת קריאה, כתיבת שאלות ומעט כתיבה יצירתית היא הבסיס כי בעזרתה התלמידים והמבוגרים יכולים להתחבר לעולמות הידע והמידע הדיגיטליים והמסורתיים.
בלי ידע באורינות הקריאה והכתיבה התלמיד יהיה חסר יכולת לקרוא הוראות, להבינן, לפעול לפיהן ולענות להן, כי הרי גם בלימוד חשבון או גיאומטריה צריך לדעת לקרוא כדי להבין.
לאוריינות הכתובה מצטרף גם הישג מספר 1: דיבור והקשבה, האפשרות של התלמיד לנהל שיחה בע"פ, להבין את הנאמר לו, להגיב בהתאם, ולפעול בהתאם.
בשנים האחרונות מנסים להכניס לתוך תכניות הלימוד בבתי הספר גם את שפות התכנות ולהציג אותן כאוריינות החדשה החיונית עבור הילידים הטכנולוגיים ממש כאוריינות הקרוא וכתוב...
את המאמר של פרופ' שיזף רפאלי תכנות,חשוב כמו קרוא וכתוב? קראתי מזמן ושמרתי לעצמי מתוך ידיעה שאתייחס אליו.

בסמסטר זה במסגרת הקורס "אוריינות דיגיטלית בעידן חברת הידע" עם דר' שרון הרדוף-יפה, היא העלתה את הרעיון לערוך דיון בנושא: האם ללמד תכנות בבתי הספר?
כל אחד מהסטודנטים חיפש והעלה טיעונים בעד ונגד הכנסת התכנות לבית הספר.
את הטיעונים העלינו לתוכנת דיבייט, הצגנו אותם בע"פ לפני הסטודנטים ולכל טיעון אפשר היה להגיב גם בע"פ וגם בתוך התוכנה.

להלן טיעוני הנגד:

• אין תועלת בללמד ילדים עבודה מקצועית על כלים שיתיישנו עוד לפני שהילד יסיים את לימודיו. תוחלת החיים של כישורי תכנות שיילמדו, קצרה. לימוד התכנות בגיל צעיר מיותר ולא יהיה רלוונטי כאשר יגיעו לגיל העבודה.
• תנו לילדים לעשות מה שילדים צריכים לעשות. תנו להם לעסוק בדברים המיועדים לילדים.
• מי שייהנו מלימודי תכנות- יהיו קודם כל ילדי השמנת ובכך יגדל הפער החברתי הגדול במילא.
• צריך להשקיע את משאבי ההשכלה המוגבלים בהשכלה הקלאסית. לא צריך ללמד מקצוע בגיל הצעיר. אפשר ללמוד אותו בגיל מבוגר, באוניברסיטה, כמו כל מקצוע אחר.
• האם אכן תכנות הוא מקצוע בסיסי כמו קריאה וכתיבה? יש לשקול היטב האם הכנסתו של המקצוע אינה תוצאה של לחץ משוק העבודה.
• לימוד התכנות לא מתאים לכל אחד. מי שירצה ויכול, ילמד בגיל מאוחר יותר. יש מקום ללמד את הקוד רק בכיתות הגבוהות של התיכון לתלמידי מגמות שבוחרים את זה ולא לחייב את היתר כדי לא ליצור אצלם תסכול בגלל חוסר ההצלחה. כדי להכיר היטב את שפת הקוד ולהשתמש בה, יש צורך ללמוד אותה לעומק, ולימודים אלה מתאימים ללימודי תואר למי שיבחר בהם.
• המגמה הרווחת היום במשרד החינוך טוענת שהרחבת מקצועות לימוד תותאם רק למי שעתיד להתפתח בתחומים הרלוונטיים. ולכן אין צורך ללמד שפת קוד את מי שלא יעסוק בכך בעתיד.
• יש צורך במורים מיומנים שיוכלו להעביר את הלמידה לתלמידים בדרך הנכונה. יש צורך בהתארגנות נכונה לצורך לימודי הקוד. האם משרד החינוך ערוך לכך?
• קיימות מאות שפות תכנות. את איזו מהן לבחור כדי ללמד בבית הספר? אם בכלל צריך ללמד שפת תכנות.
• כל אחד יכול היום לכתוב בבלוג , לפתוח דף אינטרנט ועוד.. לא חייבים לדעת את הקוד- מה גם ששפות התכנות ייחודיות לכל סביבה בנפרד או למערכות הפעלה שונות.  כדי לדעת לנהוג לא חייבים לדעת לבנות את מנוע המכונית - כדי לדעת להשתמש בתוכנה כל שהיא לא חייבים לדעת את הקוד ממנה היא בנויה. הכי חשוב לדעת להשתמש בה נכון.
• שורה תחתונה: למרות כל הטיעונים שמצאנו ופירטנו, קשה היה למצוא מאמרים אשר כותבים ומתנגדים ללימודי התכנות בבתי הספר. קל הרבה יותר למצוא מאמרים "בעד". כנראה שזה לא "פוליטיקלי קורקט" להתנגד ללימודי תכנות וטכנולוגיה. 

והנה טיעוני הבעד:

• תכנות כולל שלבים של חשיבה לוגית, ניתוח וחקירת הבעיה, יצירתיות, חשיבה מופשטת ופתרון הבעיה, ניתוח הפתרון, יעילות הפתרון, ותיקונו במידת הצורך.
• שפות התכנות החדשות משתמשות בהרבה אלמנטים של השפה האנושית, טבעית ולכן הן קלות יותר לכתיבה והבנה.
• התכנות הוא  הקניית מיומנויות המאה ה - 21 לתלמיד.
• כיום ישנן סביבות תכנות המאפשרות לתלמידים צעירים להכין משחקים, תכנות ואפליקציות  ואנימציות מבלי לכתוב שפת קוד. התלמיד משתמש במיומנויות החשיבה הגבוהות הכוללת את השלבים של תכנות מבלי לכתוב שפת קוד.
• תכנות היא שפה בינלאומית המאפשרת יצירת גשר בין עמים ושפות שונות.
• לימוד מקצוע עתיר הכנסה.

האם הצבענו והגענו להכרעה? זה לא ממש חשוב. תמיד יהיו טיעונים לכאן ולכאן. יש יתרונות בהיכרות ובלימוד של שפות התכנות, כמו שיש גם חסרונות. לטעמי, זה כמו באוכל. יש לאכול, לטעום ולהתנסות בכל דבר אפשרי. לא חייבים לאהוב הכל. וכמובן לא חייבים לאכול הכל בבת אחת. בכל פעם קצת, וכך נגלה מה מתאים וטעים לנו במיוחד.





ביבליוגרפיה:
פרופ' שיזף רפאלי, תכנות, חשוב כמו קרוא וכתוב?
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3603745,00.html

מחוננים, העשרה וצמצום פערים

יש לי ארבעה ילדים, שלושה מהם עברו את מבחני איתור המחוננים של משרד החינוך בהצלחה. ותסמכו על הרביעי, שהוא מחונן לא פחות מהאחרים. פשוט בדברים אחרים, לא בנושאים שבוחנים במשרד החינוך!
בעת הקריאה במאמר : הייתי אחת הילדות של אריקה לנדאו מצאתי עצמי מהנהנת בראש שוב ושוב. כל כך נכונים הדברים.
ההעשרה שמקבלים הילדים בחוגי המחוננים, לעיתים נראית טריויאלית. בשביל שיעור אמנות הולכים למחוננים? בשביל שיעורי העשרה? מדוע לא להעניק שיעורים כאלה לכל האוכלוסיה? הרי כל הילדים יצאו נשכרים אם ילמדו ויעברו שיעורים כאלה.
הסכמתי גם עם הטענה כי המבחנים אינם מתאימים לשני המגדרים. אכן, הבת לא עברה את שלב ב' של המבחנים. בשלב זה של חייה, כיתה ב', היא הייתה איטית בפתרון תרגילים, פרפקציוניסטית בכתיבתה, ועוד לפני שקבלנו את התוצאות, הייתי בטוחה שלא תעבור. היא עברה את הבחינות והוגדרה כמחוננת, רק כשהגיעה לגיל התיכון.

מרכז רון ורדי - ראשון לציון

בראשון לציון, עיר מגורי, קיימת תכנית למחוננים. התלמידים המחוננים, כיום גם המצטיינים, מגיעים ל"מרכז רון ורדי" ליום לימודים אחת לשבוע, מכיתה ג' ועד סיום כיתה ט'.
במהלך השנים בהן ליוויתי את ילדיי במסגרות המחוננים, ראיתי את ההבדל בין המגדרים. מעט בנות התקבלו לכיתות, רק חלקן המשיכו והתמידו בהגעה למסגרת, כאשר במקרים רבים הסיבה הייתה חברתית. היה להן קשה לצאת מבית הספר הרגיל ומהחברה המוכרת בו, היה להן קשה להתמודד עם ההגדרה כ"ילדה מחוננת". בכיתת המחוננים של בני בחט"ב עשו אפליה מתקנת והכניסו בנות נוספות על אלה שעברו את דרישות הסף. התוצאה: הן היו המצטיינות של הכיתה. אם כך, משהו לקוי במבחנים. הם אינם מתאימים לשני המגדרים.
וראו זה פלא! במאמר שפורסם בהארץ, משרד החינוך מודה כי מבחני המחוננים מוטים לשונית ותרבותית ולכן מכין מבחנים חדשים לאיתור מחוננים במגזר האתיופי. בניגוד למבחנים הרגילים הבודקים יכולת קוגניטיבית כללית- כמו מבחן פסיכומטרי, המבחנים החדשים יהיו מבחנים דינמיים ונועדו לבדוק פוטנציאל לימודי, ולא רק את המקום בו נמצא התלמיד. האם אין מקום להציע מבחנים כאלה גם לילדים מאזורי פריפריה חברתית חלשה ובכך להעניק להם הזדמנות ללימודי העשרה ברמה גבוהה? אולי בכך אפשר יהיה לסגור חלק מהפערים החברתיים?
דר' אריקה לנדאו- אם כל המחוננים- שהקימה וניהלה את המכון לקידום הנוער- הייתה מחנכת שהקדישה את כל שנותיה לאיתור מחוננים, לטיפוח המצוינות והיצירתיות ולפיתוח הפוטנציאל של רבבות בני נוער, אותם חינכה לחשוב מחוץ לקופסה.
דר' אריקה לנדאו נפטרה בקיץ האחרון והשאירה אחריה בוגרים רבים הנמצאים בעמדות מפתח במשק הישראלי. הם יכולים להעיד כי קבלו עידוד להרחיב אופקים, לצבור ידע ולהתמיד גם במקומות בהם אחרים חשבו כי הם טועים.

הצריף של אריקה

ביבליוגרפיה:
הייתי אחת הילדים של אריקה לנדאו, הארץ, ירדן סקופ
http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.2092625?utm_source=dlvr.it&utm_medium=facebook

משרד החינוך ישתמש במבחן חדש שיקל  לאתר מחוננים במגזר האתיופי
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1223251

אם כל המחוננים אתר הסתדרות המורים
http://www.itu.org.il/?CategoryID=119&ArticleID=20099

הדילמה של המורה: ציונים גבוהים במבחן לעומת ילד מאושר

מתחילים מחדש.
כתה א'. 30 ילדים, כמעט תינוקות. מבוהלים, מודאגים, באים לכתה א'. ויודעים שהם צריכים להוכיח את עצמם. כבר מהגן הכינו אותם שבכתה א', לומדים, נבחנים, עושים שיעורים. מלחיצים אותם עוד לפני שעשו את הצעד הראשון בתוך בית הספר.
ואז, ביום הראשון, יש טקס, ומוחאים להם כפיים, ומברכים אותם שיצליחו בלימודים. ובכיתה המורה מנסה להקל על הלחץ, עם בובה ושיר, וצביעת ציור של "שלום כתה א'". ותמיד יש את הילד שישאל: מתי נעשה שיעורים?  ומתי יהיו מבחנים?
והדילמה היא כמו תמיד, רק ללמד? צריך להציג תוצאות. הילדים נדרשים לדעת לקרוא... ולכתוב... ולעמוד בציפיות של הסביבה.
ובמייל מתקבלת תכנית ההוראה לכיתות א-ב, ספר שלם שבמשרד החינוך כתבו וטרחו והדפיסו והציגו את ההישגים הנדרשים, ואת הדרך להשיג אותם. ומצורפת הדרישה לבצע בכיתה א' את "החוברת הורודה"- 8 המשימות בהן נבחנים הילדים על דיוק ומהירות בזיהוי אותיות וצלילים ומילים.
ובמכתב הנלווה נכתב: "חשוב מאוד להקפיד על כך שקידום היעדים ייעשה באווירה נעימה והמעקב אחר ההישגים ייערך בעיקר בכלים של הערכה חלופית משולבת בהוראה".
וכאן מגיעה הדילמה. האם ישיבה נפרדת עם ילד- ילד ובחינה שלו בידע האותיות תוך מדידת זמן, האם זו הערכה חלופית? והרי את הטבלאות אנחנו צריכות למלא ולהגיש. ואיך נגיש אם לא נבחן? וכך, במקום לדאוג לאווירה טובה ונעימה של למידה, אנו מוצאות עצמנו, עוד לפני החגים, יושבות ובוחנות את הילדים.
נכון, הילדים וההורים אינם מקבלים על מבדק זה ציון, אך נסו לשבת במקום הילד המתקשה שמתפתל על הכסא ומתאמץ, אך אינו מזהה את האותיות. האם הוא צריך ציון כדי לדעת שהוא לא יודע? ומה תחושתו? וכן, אני יודעת לחייך גם אל הילד שלא הצליח ולעודד את רוחו, אך ברור שהוא לא יוצא מאושר מסיטואציה זו. וזו איננה הערכה חלופית משולבת בהוראה. ובוודאי שלא באוירה נעימה.
והציונים ממשיכים ורודפים את התלמידים גם בהמשך השנה וכמובן בהמשך לימודיהם. בכיתות א-ב איננו נותנות ציונים אלא הערכה מילולית, אך הרי גם היא מדורגת: שולט היטב, שולט, שולט חלקית ומתקשה, (עם הערות/ הארות לגבי הידע) ומי לא ישווה את ציוני בנו עם השכנים?
בכיתה א' לפני כמה שנים הייתה לי תלמידה שממש חששתי לבריאותה הנפשית. כל סימן איקס או ריבוע המציין צורך לתיקון, היה מלחיץ אותה עד דמעות. וזה בכיתה א'!!!! למה זה מגיע לה? והיא עוד הייתה תלמידה טובה. מה יגידו אלה שבקושי זכו לראות וי על הדפים שלהם?
מנסים כיום להפחית במבחנים בכלל ובמבחני הבגרות בפרט. הגיעו למסקנה שהם לא באמת משקפים ידע וגורמים לכל מערכת החינוך להיות מכוונת להישגים במבחנים.
אני חושבת שילדים יהיו יותר מאושרים, אם יקבלו את ההערכה שלהם מתוך חיוך של המורה ובמהלך הלמידה וישמעו מפיה מה אפשר לעשות כדי להשתפר, ולא שידורגו בעזרת הציונים אותם ישיגו.
יש כמובן גם צורך לבדוק בנקודות זמן מסויימות את ההישגים אליהם הגיעו. אי אפשר לגמרי לוותר על ההערכה המשווה, אך כדאי לעשות זאת בדרכים נינוחות ולא מתוך לחץ.
החיים יספקו להם מספיק לחצים בהמשך, תנו להם ליהנות משנות הלימודים.

הבלוג נכתב בעקבות המאמר המצורף : הדילמה של המורה: ציונים גבוהים במבחן לעומת ילד מאושר.
http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=9374

ואי אפשר לוותר על: בגלל הציון של חנן יניב, כפי שפורסם בבלוג שלו.

בגלל הציון אני יודע שאני לא מספיק טוב
בגלל הציון אני יודע שאחרים טובים ממני
בגלל הציון אני לומד לרצות שאחרים יקבלו ציון נמוך ממני
בגלל הציון אני יודע שאריב עם הורי
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב אותם
בגלל הציון, אני יודע שאאכזב את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע שאתויג למגמות פחות יוקרתיות
בגלל הציון, אני יודע שאתפתה לעשות דברים שאני יודע שאסור (לזייף את חתימת ההורים, להעתיק וכו')
בגלל הציון, אני מאבד את הרצון שלי ללמוד לעומק דברים שמעניינים אותי
בגלל הציון, אני פוחד ומתוח לפני מבחנים, פחד שמשתק אותי לפעמים ומפריע לי ללמוד
בגלל הציון, אני יודע שאולי לא אתקבל ליחידה שרציתי בצבא
בגלל הציון, אני יודע שלא אתקבל לפקולטה שרציתי ללמוד בה באוניברסיטה, או אולי לא אתקבל לאוניברסיטה בכלל
בגלל הציון, אני יודע שחברים שלי ילעגו לי
בגלל הציון, אני יודע שאין לי סיכוי עם מלכת הכיתה
בגלל הציון, אני יודע שבית הספר שלי פחות טוב מאחרים (מיצב)
בגלל הציון, אני מאבד את האמון במורי ובהנהלת בית הספר
בגלל הציון, אני שומע איך הורי מנאצים את המורים שלי
בגלל הציון, אני יודע ש…
בגלל הציון – אני יודע שאני לוזר!

http://yhanan.wordpress.com/2013/06/22/%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F/   חינוך אחר /חנן יניב

הורים, הסמארטפון יכול להרוג את הילד שלכם ???!!!???

הורים, הסמארטפון יכול להרוג את הילד שלכם- זו כותרת המאמר של אפרת מונשרי גורן. האם באמת?  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4388113,00.html
הורים, תדברו עם ילדיכם, תכירו אותם והכירו את חבריהם. לדעתי, זו המסקנה אליה אפשר להגיע בעקבות קריאת המאמר של אפרת מונשרי גורן. לא בטוח שהסמרטפון יכול להרוג את ילדיכם - למרות שגם זה כבר קרה - אך הוא בהחלט יכול לסכן אותם, ולא רק הסמרטפון. השימוש ברשתות החברתיות, קיום החיים של ילדיכם בתוך הרשתות החברתיות הוירטואליות, עלול להיות מסוכן.
לדעתי, כמו תמיד, הכל תלוי בחינוך שמקבלים בבית. על ההורים לקבוע כללים ברורים, למה משמש הסמרטפון, מה מותר ומה אסור לומר ברשתות החברתיות. חשוב לפתח אצל הילדים חשיבה אמפתית, וללמדם- כמו בחיים: אל תעלו תמונות ואל תכתבו אמירות שעלולות לפגוע בחבריכם.
שמעתי היום מורה נפרד מתלמידיו במשפט: "אל תעשו מה שאני לא הייתי עושה"- ללמד את הילדים לקחת דוגמה ממבוגר משמעותי, זה חשוב!
כי זה לא התפקיד רק של ההורים. חשוב שגם המורים ושאר המבוגרים בסביבתו של הנער/ הנערה יעקבו וידברו וידריכו את הצעירים בנושא זה. ושבוע "אינטרנט בטוח" אחת לשנה, לא יכול ולא צריך לעשות את העבודה. הנושא של הפרטיות, כתיבה בכבוד כלפי הגולשים האחרים, שמירת הפרטיות של ה"חברים" ברשת, הם נושאים חשובים כשהילדים הולכים ברחוב, כמו גם בגלישה ברשת. ואת זה עושים בעזרת: דיבורים, דיבורים, דיבורים!
ואם להתחבר לחלק מהתגובות שהגיבו הקוראים לכתבה: "למה לעזאזל ילד צריך סמרטפון"? אני ממש מסכימה. אם ילדה בכיתה א' באה ומספרת: "קנו לי גלקסי 3", וזו ילדה שבחורף אינה יודעת ללבוש לבד את הז'קט, אז, תסבירו לי: למה היא צריכה סמרטפון? או בכלל טלפון נייד? הרי אינה הולכת לבד לאף מקום. אז, בשביל מה הורים יקרים שמתם לה בכיס צעצוע כל כך יקר ומיותר?