לומדים ומלמדים ברשת: הייתי קו-פיילוט של ד"ר יאיר צדוק

לימודי תואר שני במרכז ללימודים אקדמיים, לפני השיעור, אני בטלפון במסדרון מחוץ לכיתה. ומי בא מולי ואומר לי בואי, בואי לכיתה? כמובן, המורה יאיר צדוק. אני אומרת "מיד אני נכנסת" והוא אומר "בואי אני צריך את עזרתך. את עוזרת לי היום". ליאיר יש מנהג, בכל שיעור "שפות וכלים לעיצוב סביבות למידה מתוקשבת", שבו אנו מתנסים בבניית אתר בעזרת Html5, יושב ליד שולחן המורה אחד הסטודנטים, מקליד על פי ההוראות של יאיר, ומשמש עוזר למורה.

אז, לא התפלאתי שיאיר הזמין אותי. כמובן שמיד סגרתי את שיחת הטלפון, נכנסתי לכתה ולקחתי את המחשב שלי לשולחן המורה. מה הרגשתי? קצת התרגשות, וגם שמחה, וכמו תמיד כדי להסתיר את רגשותיי, התחלתי ל"עשות דאווין", כמו להגיד: היום אני המורה, כולם מקשיבים לי ועוד שטויות כאלה.

ניסיתי להתחבר עם המחשב שלי למקרן והנה התקלה הראשונה, הכבל מסרב להתחבר למחשב שלי. ניסיון נוסף, סיבוב של הכבל, וסיבוב חזרה... לא עובד... גם יאיר מנסה לחבר את הכבל, לא הולך! מה עושים? מזמינים טכנאי מחשבים, הוא לא מגיע ואנחנו מחכים, יאיר מספר לנו סיפורים על יום ההולדת 126 של ארווין שרדינגר, והטכנאי לא מגיע. טוב, אז נעבוד על המחשב של הכיתה. ואנחנו מתחילים להוריד winzip, ואז מורידים גם notepad++, ואני פותחת את המייל שלי כדי להוציא ממנו את הקבצים שלי. מרוב שאני עסוקה בכל הדברים האלה, אין לי זמן אפילו להתרגש. כשהכל סוף סוף מותקן, מתחילים את השיעור. וכאן רגע של התרגשות, כי יאיר בודק את הקובץ שלי לעיני כולם ומפנה אליי שאלות ואני לא כל כך אוהבת ששמים אותי במרכז.... בטח לא אם אני צריכה להפגין ידע מול כולם. אבל גם הקטע הזה עובר ואני מתחילה להקליד את ההוראות של יאיר בקלי קלות. והתחושה שכולם מסתכלים ונעזרים במה שאני כותבת, וזו תחושה טובה. ואז, יאיר בעצם "נוטש" אותי, הוא יוצא מהכיתה, ונעלם... וכולם מבקשים, תראי לנו מה עשית ב index וגם ב mystayle , ואיך הצלחת לשנות את הגודל של התמונה? ואיפה חיפשת את התמונה של ה background ? ולפני שיאיר יצא מהכיתה הוא הראה לי על המחשב שלו עוד משימה שכדאי שנוסיף, בשינוי הצבע של ה article. אז אני מתחילה להראות לכולם גם את השורה הזאת, שאני כבר הקלדתי ויאיר טרם דיבר עליה. ובעצם, מסתבר שאני כאן המורה.... הטייס הראשי פרש והשאיר אותי לבדי על ההגאים. אז תפסתי אותם בשתי ידיי, והמראתי...

מסתבר שהיה כאן תרגיל של העצמת הסטודנטית שהיא חסרת בטחון בדרך כלל. וזה הצליח. כי גם כשיאיר נכנס בחזרה, הוא אמנם עזר ונתן תשובות לסטודנטים אך לרוב, פשוט שלח אותם אל ה"מורה" שישבה ליד המחשב בשולחן המורה. ולמורה לא הייתה ברירה, היא באמת ניסתה והצליחה לעזור למי שהתקשו. לא להאמין!

אז, זה די מצא חן בעיני להיות עוזרת טייס. מתי אפשר שוב?

ומבט לעתיד? רעיון להתנסות בו. האם בכיתה א', אפשר להזמין תלמיד, להעמידו באור הזרקורים ולהופכו למורה צעיר? אולי לא בכזאת "ברוטליות". אך בהחלט, גם בכיתה א' אני נעזרת ב"מורים צעירים" שיעזרו לחבריהם. המורים הצעירים זוכים להעצמה, לתחושה של מסוגלות. וגם אלה שנעזרו בהם, אולי בהתחלה זה מביך אותם, אך בהמשך גם הם נהנים ומקווים שבפעם הבאה אזמין אותם לעזור. בנוסף, זה תפקיד חשוב לכל תלמיד. ובעידן "לתת – לכל תלמיד תפקיד" שמטרתו העצמת התלמידים ובניית תחושת השייכות שלהם, זהו תפקיד מבוקש מאוד.

ועוד משהו, בתחילת ההפסקה, לפני השיעור המתואר, הכרזתי בקולי קולות ש"אני ממש לא מאושרת כאן". הייתי לחוצה מהעבודות והמטלות ומפתיחת השנה הממשמשת ובאה. אני חושבת שבעקבות השיעור המתואר הרגשתי השתפרה רבות!