לסיים תואר שני - יש לי חלום...

ממש לא התכוונתי!
והנה אני מוצאת את עצמי על הישורת האחרונה בדרך לתואר השני!
בגילי המופלג זה לא נראה פשוט או לגיטימי ללכת ללמוד. ובכל זאת, לפני שנתיים החלטתי, עכשיו או לעולם לא!      
(It's Now Or Never!  )  אלביס פרסלי
וכמה אני שמחה עכשיו, שכך החלטתי.
עשיתי כמה שינויים בחיים, השינוי המשמעותי ביותר, מעבר להיותי אישה ואמא, הוא השינוי וההחלטה להיות מורה לגיל הרך בבית הספר היסודי.
ההחלטה ללכת ולהשלים תואר שני ודווקא בתקשוב ולמידה, נבעה מהעניין שלי במחשבים ומההבנה שלי שאי אפשר בלעדיהם בתוך בתי הספר. המחשבים הם חלק מהחיים אצל בני ה-28 ומטה. רק בשבוע שעבר, סיפר לי בני הבכור כי בעקבות כתבות שונות ששמע וקרא, הוא גילה שהוא חלק מדור ה-Y. אז, אני ממש לא שייכת לדור הזה, היגרתי אליו, ואני מתכוונת להישאר בו.
אני לא מתחרטת על כי בחרתי ללמוד במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, עם כל הקשיים והלחצים בעבודה, בהגשת עבודות ובמבחנים, הכרתי מרצים אנושיים ורגישים, שידעו איך לנווט אותנו בדרכנו אל התואר. ועל כך תודה!

ולגבי החלום הדיגיטלי...
בעקבות הלימודים והשינויים הרבים החלים בעולמנו, יש לי הרבה שאלות ותהיות, שלא כאן המקום לתת להן תשובות.
איך ייראה העולם של מחר?
איך ייראה עולם החינוך של המחר?
האם באמת הכל ישתנה? האם נכון לגייס את הפדגוגיה בעקבות הטכנולוגיה או שהפדגוגיה תמיד תמשיך להוביל?
האם נצליח לשמור על עולם אנושי וחם גם כאשר הכל ממוחשב ודיגיטלי?
האם בעיות הקשב הרבות המתגלות אצל הילדים אינן פרי הדיגיטליזציה?
איך ייראה העולם של מחר? מי יתנני את כדור הבדולח שירים את המסך ויחשוף את העתיד בפניי?

יש לי חלום- שירו של יחיאל מוהר, משה וילנסקי בביצועו הנפלא של יהורם גאון
ישאו שלום 
הרים כחולים אל עמק ואל ים, 
ושיר פתאום 
ישירו ילדים מעם אל עם, 
ולא בחלום 
יגע שירם בלב כל העולם. 
יש לי חלום....

יש לי חלום 
עצור כמעין בלב ההר. 
זה המקום, 
מכאן יפרוץ ויעלה ואף יגבר 
ושיר שלום 
ייפח מסלע זה אל כל אתר. 
יש לי חלום....

אוריינות דיגיטלית- ניהול מידע אישי

במסגרת הקורס של דר' שרון הרדוף-יפה, אוריינות דיגיטלית, עסקנו בנושא ניהול המידע האישי בעידן הדיגיטלי. ניהול מידע אישי היא פעילות שבה האדם שומר ומארגן את פריטי המידע שלו כדי לאחזר אותו בזמן מאוחר יותר (ברגמן, 2005). מיומנות ה-PIM- Personal Information Manager דורשת מהאנשים לארגן ביעילות את המידע שברשותם כדי שלא יבזבזו זמן יקר בחיפוש אחר המידע בעתיד.

בעקבות הלמידה בקורס, ניסיתי לבחון את עצמי ולראות מהי הדרך בה אני מארגנת את המידע האישי שלי? מן ההיבטים הפונקציונאליים, הקוגניטיביים והאפקטיביים-רגשיים כפי שפירטו אותם הרדוף ונחמיאס (2011). 

אני מדור המהגרים. לא נולדתי ישר לדור המחשבים. אמנם אני מתעסקת ועובדת על המחשבים כבר יותר מ-20 שנים, אך אני עדיין מוצאת את עצמי מחפשת את דרכי בסבך ג'ונגל המידע הנוחת עלי מכל עבר ומצטבר אצלי במחשב.

הפחד הקבוע שלי הוא שהמחשב יקרוס יום אחד וכל המידע היקר שלי ייעלם. זכור לי יום, לפני הרבה שנים שבו ערכתי מסמך באיינשטיין על המחשב הראשון שקנינו. הוא פשוט נעלם תוך כדי עבודה. שולחן המחשב המסכן ספג בעיטות רבות, המסמך לא חזר. ומה שגרוע יותר, זה לא עזר ללמד אותי להיות זהירה יותר ולגבות את כל המידע שלי בדרך מסודרת.

ובכל זאת, כנראה שקצת שכל יש לי ולמדתי על ארגון ושמירת מידע.

המידע שאני צוברת על המחשב הוא בעיקר מסמכים, תמונות, מעט קישורים וכתובות אתרים.

את המסמכים אני שומרת על המחשב שלי- בתוך תיקיות המאכסנות בתוכן תיקיות אחרות. כך אפשר למצוא בתוך תיקיית "סימה" את תיקיית "לימודים" ובתוכה תיקיית "תואר שני" ותיקיית "השתלמויות". בתוך "תואר שני" נמצא תיקיה לכל סמסטר, תיקיה לבלוגים, לסמינר ועוד. וגם תיקיות אלה מכילות בתוכן תיקיות בנושאים שונים. שיטת שמירת החומרים שלי אם כך היא תיוק עפ"י נושאים- מבנה היררכי.

המסמכים שלי במחשב הנייד

מכיוון שהמחשב הנייד צעיר יחסית – בן שנה וחצי, יש עליו מעט חומרים (מישהי לא העבירה אליו את החומרים הישנים שלה). ולכן, כשאני מחפשת חומרים ישנים יותר, קיימות מספר אפשרויות:

ללכת למחשב הנייח ולחפש את המידע בתיקיית "מסמכים" או בתיקיה נוספת הנמצאת בו שנקראת "המחשב הקודם" ובה יש חומר ישן אף יותר.

אפשרות נוספת: תיבת  הgmail הנפלאה: מכיוון שכמעט כל המסמכים שלי שותפו דרך המייל בהזדמנות זו או אחרת, ומכיוון שאני כמעט ולא מוחקת ממנו כלום, אפשר לעשות חיפוש בעזרת מילות חיפוש, וכמעט תמיד, המסמך המבוקש ימצא. 

עוד אפשרות: לבדוק באחד משלושת הדיסק- און- קי שלי. בטח שם אמצא את המידע, חלק מהמידע על הדיסק און קי מסודר בתיקיות בעוד שחלק אחר שלו זרוק בערימות.

מקומות נוספים בהם אני מאחסנת מסמכים הם בענן של  google-drive וdropbox.

תיקית התואר השני

את google-drive הכרתי עוד לפני הלימודים לתואר השני, אך מכיוון שהמורות המקבילות שלי סירבו לעשות בו שימוש, וגם בגלל שהמסמכים משנים את צורתם במעבר בין הgoogle-drive והוורד, הוא נשאר כמעט ריק. במהלך הלימודים חזרתי לעשות בו שימוש וכיום הוא "כמעט מאורגן"- בתיקיות כאלה ואחרות, אך יש בו גם ערימות של מסמכים בלתי ממויינים, ולכן קשה למצוא בו משהו כשאני מחפשת. כיום, כשפותחים קובץ בתיבת הג'ימייל, קיימת אפשרות לשמור את הקובץ בgoogle-drive באופן מיידי. אפשרות זו עוזרת לי להתחיל ולארגן את התיקיות בתוך הסביבה.

את תיבת הdropbox הכרתי ופתחתי במהלך הלימודים. הוא מאורגן בתיקיות ובתתי- תיקיות כמו קובצי הוורד במחשב. חלק מהתיקיות משותפות וחלקן פרטיות. בתוך התיקיות, נמצאים המסמכים. נוח להגיע לתיבת הdropbox מכל מכשיר ומכל מקום.

לשמור תמונות זה יותר קשה. צריך להוריד אותן למחשב, למיין אותן, לסדר בתיקיות. אז, כשיש לי זמן, יש תיקיות מסודרות, עם שם ותאריך, כשאין לי, קיימת תיקיה שכתוב עליה: "תמייני את התמונות". וכך היא נשארת לאורך זמן. התמונות גם מצליחות להשתכפל ולהגיע להרבה תיקיות מקבילות: הן נמצאות גם ביום הולדת איתמר, וגם בחנוכה 2012, וגם בתמונות איתמר. בקיצור, בתמונות, הבלגן חוגג.

הדרך בה אני שומרת קישורים: סרגל ה"מועדפים" של גוגל-כרום. בתוך הסרגל יש לי תיקיות ובתוכן קישורים מועדפים. זו דרך נוחה מאוד לשמור את הקישורים. בעבר, הייתי פותחת קובץ וורד בנושא מסויים ואליו הייתי מעתיקה ושומרת קישורים מתאימים לנושא. דרך די מסורבלת להגיע לקישור מסויים: לפתוח תיקיה, למצוא את מסמך הקישורים, להעתיק את הקישור ולפתוח אותו דרך הדפדפן...טוב שויתרתי  עליה.

הדבר הכי חשוב: שמירת שם משתמש וסיסמא! בשביל זה יש קובץ אקסל. ואם הוא ייעלם, אני בצרות צרורות. איפה לשמור אותו?

ועיקר הבעיה: איך יודעים איפה שמרתי כל מסמך? האם הוא במחשב הנייד? במחשב הנייח? אולי בdropbox? בשביל זה קיים המח האנושי - גם אם זיכרוני אינו מושלם, עדיין אני מצליחה למצוא כמעט תמיד את מה שחיפשתי. ומה יהיה כשאזדקן?

ומכיוון שהזיכרון שלי הוא לא משהו, מי שעוזר לי במיוחד הוא ה"חיפוש" של windows!

ביבליוגרפיה:

Bergman, O., Beyth-Marom, R., Nachmias, R. (2008) The user-subjective approach to personal information management systems design: Evidence and implementations, The American Society for Information Science and Technology, 59(2), 235-246.

Hardof-Jaffe, S., Hershkovitz, A., Abu-Kishk, H., Bergman, O., & Nachmias, R. (2009). Students' organization strategies of personal information space. Journal of Digital Information, 10(5).

איפה צפוף יותר - בכלא או בבית הספר?

ב- 20 בנובמבר 2012, במסגרת מבצע עמוד ענן, פגע טיל פאג'ר 5 שנורה מרצועת עזה, בבניין מגורים בעירי, ראשון לציון. למרבה המזל, התושבים בבניין היו ממושמעים. הם נכנסו לממ"דים והאירוע הסתיים במספר פצועים בודדים ובנזק למבנה ולמבנים סביבו.
הבהלה בעיר הייתה רבה. למחרת, הוחלט בעירית ראשון לציון, לפצל את הלימודים במוסדות החינוך. חלק משכבות הגיל הגיעו לבית הספר וחלק נשארו בבית. ולמה? מכיוון שמסתבר שבמקלטים בבית הספר אין מקום לכל הבאים בשעריו. וזה בדוק. בכתבה ב themarker מה-6.8.2013 נאמר כי בשעת חירום מוקצב לכל תלמיד 25-40 ס"מ במקלט. כשיש בהלה והיסטריה, הילדים יצטופפו במקלטים מבלי שיוכלו לזוז בהם. אכן, מקום מקלט טוב.
ומה קורה בעיתות שגרה? האם יש מקום לתלמידים בבית הספר? מסתבר שלא במיוחד. באותה כתבה, מתוארת הצפיפות הרבה הקיימת ברוב בתי הספר בארץ. התקן של משרד החינוך קובע את גודל הכתות, ומסתבר כי לכל תלמיד מוקצה שטח של רק  1.22 מ"ר בכיתת הלימוד.
הצפיפות גדולה גם בהפסקות. ואת זה אנו רואים בכמות הנפילות, ההתנגשויות וכמעט תאונות בחצר. הילדים היוצאים להפסקה לא רוצים ללכת, הם רצים כמעט כל הזמן, ולכן בכל הפסקה מגיעים מספר ילדים למזכירות בגלל שנפלו ונחבלו. מזל גדול הוא שבדרך כלל החבלות הן קלות.
אני מזדהה מאוד עם המורות המצוטטות בכתבה. השנה, זכיתי, ויש לי בכיתה א' רק 29 ילדים. עדיין הרבה מעל הממוצע של ה- OECD העומד על 21.3 תלמידים. אך לעומת המחזור הקודם שלימדתי, בכיתה בה היו 39 תלמידים(!) אני מרגישה שהכיתה ממש מרווחת. לפחות, אני מצליחה להגיע גם אל התלמידים היושבים בקצה הכיתה. בשנה שעברה זה היה בלתי אפשרי. כדי לעבור ולהגיע אל התלמידים היושבים מאחור, לעיתים פשוט נאלצתי לטפס על הכסאות של חבריהם.
ומה עושה הצפיפות הזאת לתלמידים? כיצד מרגישים הילדים בתוך הצפיפות וחוסר האפשרות לזוז? אין להם מרחב אישי, הם נתקלים זה בזה וחוסר הנוחות מתבטא בהרבה דרכים. חוסר יכולת להתרכז, בגלל המולה רבה בכיתה. דחיפות והתרגזויות בגלל שאי אפשר לעבור, מריבות וחוסר סבלנות זה לזה. נפילות והיתקלויות בילקוטים של החברים, הפלה של ציוד לימודי המונח על השולחנות ושוב, מריבות והתרגזויות.
סיפור קטן שהתרחש השבוע בכיתתי. יש לי בחלק משיעורי הליבה מורה מפצלת. השבוע, מורה שהתפנתה מכיתה אחרת, החליטה להצטרף גם היא אלינו לשיעור שפה. איכות החיים של כולנו, מורות ותלמידים, בשיעור זה, השתפרה לאין ערוך. וזה לא בגלל שהמורות לא עבדו. להפך, עבדנו יותר, הספקנו יותר, נתנו מענה ליותר תלמידים, וגם הילדים היו נינוחים ושקטים יותר, הם פשוט הרגישו שיש מי שמתייחס אליהם, יש מי שיכול להספיק ולתת תשובות לשאלותיהם.
בכיתה שהמטרה בה היא לחנך לערכים ולסבלנות, מאוד לא נוח ולא נעים להימצא באוירה  כזו של חוסר סבלנות. ומה הפתרון? כפי שאני תמיד טוענת. הקטנת כמות התלמידים בכיתה, מתן אפשרות להתייחס באופן אישי לכל ילד, אפשרות להתייחס לשונות שביניהם ומתן מענה לצרכים השונים של כל אחד. אני לא מהאמהות שמפנקות את הילדים עד אינסוף, אני באמת חושבת ומאמינה שילדים צריכים לגדול ולהיות עצמאים וחושבים, ומתחשבים בזולת, אך בתור מורה ומחנכת, אני רואה כיצד הערכים לחינוך לסבלנות ולכבוד מתמוססים בתוך הצפיפות ואי השקט שהיא יוצרת.



http://www.themarker.com/career/1.2090181

פריט, פרטי, פרטיות

כשהילדים קטנים מאוד מתחילים ללמד אותם על פרטיות. על שמירה על גופם הפרטי, שמירה על מרחב אישי, לא לדבר עם זרים, לא לקבל סוכריות ולא ללכת עם מי שלא מכירים. בשנים האחרונות, אנו מביאים לילדי כיתה א' את ההצגה "יעל לומדת לשמור על גופה", כדי שיצפו, ילמדו ויפנימו את הכללים.

יעל לומדת לשמור על גופה

ואז הילדים הקטנים שלנו גדלים, הם הגיעו כבר לכיתה ב' או ג'. הם פותחים לעצמם חשבון פייסבוק, פותחים תיבות דואר אלקטרוני, גולשים באתרים שונים, נרשמים, מוסרים פרטים על עצמם.....  האם הם מודעים? האם הם יודעים שכל מידע שהם מוסרים, ישאר במרחב הוירטואלי ויגיע מי יודע לאילו ידיים????
בקורס אוריינות דיגיטלית עם דר' שרון הרדוף קיבלנו תרגיל התנסות: חפשו את עצמכם ברשת. בררו איזה מידע אפשר למצוא עליכם, מהי כמות המידע הקיימת עליכם, והאם המידע הזה  נכון? בנוסף, חישבו, האם הייתם רוצים שהמידע הזה יפורסם ויהיה גלוי לכולם?
התוצאות היו מאוד מעניינות. ועוד יותר ההמשך, כי מיד הייתי צריכה לבדוק גם את השמות של הילדים שלי, בעברית ובאנגלית, לבדוק אילו תמונות שלהם "מסתובבות" ברשת, האם אני מרוצה מכמות המידע עליהם? איזה מידע פרטי וסודי אפשר ללמוד עליהם דרך פרסומים אלה.
אז, די נרגעתי. נכון שיש באינטרנט תמונות בודדות שלי, וגם את מספרי הטלפון שלי אפשר לראות שם. אבל, איזה כייף! אני לא ממש מפורסמת וכנראה גם לא פעילה מאוד ברשת, ולא באמת הצלחתי למצוא עליי חומר מביך.
כנ"ל לגבי הצאצאים: מכיוון שאת כללי הפרטיות בעצם הם לימדו אותי, אפשר לומר שגם המידע שמצאתי עליהם הוא מועט. נכון, אפשר לדעת שהבת שלי מתעניינת בסריגה (יש לה מספר תמונות ב pinterest הקשורות לסריגה), היא גם מתעניינת בטיולים (עפ"י אותו מקור), אך תמונות היא כמעט ולא מעלה, או שהיא שומרת על פרטיותן, ואפשר לדעת עליה די מעט. וכך גם שלושת הבנים. הם יודעים לא לפרסם דברים שאינם צריכים להתפרסם.
אז, עם הילדים שלי די הצלחתי. הם הפנימו את כללי ההתנהגות הוירטואלית, הם יודעים לשמור על פרטיותם. ומה עם שאר הילדים והגולשים? האם הם מודעים?
זוכרים את הנערה שפרסמה על אירוע בפייסבוק והגיעו אלפים לחגוג בביתה? ותמונות מביכות שפורסמו בגיל צעיר וצצו אחרי שנים והביכו את האדם הבוגר, האם זה לא קרה כבר? וודאי שכן. והרי גם נזקים כלכליים עלולים לצוץ כאשר מספרי אשראי ומספרי תעודת זהות מתפרסמים ברשת.
ולכן, החינוך הנכון להתנהלות ברשת, צריך לכלול גם התייחסות אתית ומכבדת את הזולת וגם חינוך לפרטיות - בעצם כבוד כלפי עצמך, מחשבה על מה מותר להעלות לרשת ומה אסור, איזה מידע מותר למסור ומה לא כדאי, כי זה ירדוף אחרינו אחר כך כל החיים. ואסור לשכוח כי ה"אח הגדול" עוקב אחרינו כל הזמן. אם חיפשתי מידע על עוגה, אקבל אחר כך פרסומות ומודעות הקשורות לכך, אם חיפשתי מידע על מחלה מסוימת, יוצגו לי בהמשך, קישורים הקרובים למחלה זו. קישורים אלה מותאמים עבורי באופן אינדיבידואלי, ובכך בעצם נפרצת הפרטיות שלי. ה"אח הגדול" יודע עלינו המון ויש לו זיכרון ארוך טווח. כדאי לנו לדאוג שהוא ידע מה שפחות. בכך נשמור על הפרטיות שלנו.

פריט - (ז')  דבר בודד, יחידה, פרט, סעיף, נושא, עניין, אחד, יחיד, בודד, לבד
פרטי - (ת') אישי, עצמי, של הפרט, של היחיד, לא נחלת הכלל, פרסונלי; נפרד, בודד, נבדל, מיוחד, אינדיבידואלי
פרטיות - (נ') אי חדירה לעניינים הפרטיים, עצמיות; בדידות, ייחודיות, ייחוד, נבדלות, אינדיבידואליות
(מתוך וואלה מילון, מילון עברי- עברי,   http://milon.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=index&dTypeSelect=0-0 ).

יום הולדת 10 לפייסבוק!

לפי ויקיפדיה: פייסבוק (מאנגלית: Facebook) הוא אתר אינטרנט המופעל על ידי חברת פייסבוק האמריקאית. האתר הוא הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם והוא זמין ביותר מ-70 שפות. נכון ל-4 באוקטובר 2012 יש לפייסבוק מיליארד דפי משתמש פעילים, כ-80% מהם מחוץ לארצות הברית וקנדה, וכ-483 מיליון מהם פעילים בתדירות יום יומית‏^[1]. על פי דירוג חברת דירוג האתרים אלקסה, פייסבוק הוא האתר השני הנצפה ביותר באינטרנט ברחבי העולם‏^[2] ומקום שלישי בישראל ‏^[3]. 

השימוש בפייסבוק נפוץ בקרב צעירים ומבוגרים ולחלקם מהווה תחליף לחברה.
בקיץ 2011 כשהבן הצעיר שלי עמד לעלות לחטיבת הביניים, הוא פתח בעזרת חברים, אל תשאלו אותי כיצד.... קבוצה של התלמידים החדשים שעולים לאותה חטיבה. עד שהגיע היום הראשון ללימודים הוא כבר הכיר תלמידים רבים וכשהגיע פיזית לבית הספר פגש ילדים ופנים מוכרים.
השימוש שלו בפייסבוק נמשך כבר יותר משנתיים. יש קבוצה של הכיתה, וקבוצה של החברים האוהדים את EZ - הזמר האהוב עליו, ועוד ועוד... אני צופה בו גולש במשך שעות. לשמחתי, החברים שהוא גולש בחברתם הם חברים אותם הוא מכיר גם מחוץ למסך. ועוד יותר, לשמחתי, הוא לא מסתפק באותיות הכתובות. התקשורת שלו מתבצעת בדיבורים בלתי פוסקים בעזרת המקרופון והאוזניות, בעזרת שיתופי מסך והעברת תמונות. ה"קשקשת" פשוט לא נפסקת. וכן, כשנמאס, הוא גם יוצא מהמסכים, ופוגש אותם בעולם האמיתי... (רק לפני שבועיים הסעתי אותו לפגישה עם EZ ועם המעריצים - אותם הוא מכיר מהפייסבוק- בכפר- סבא!)
לצערנו, אנו שומעים גם על תופעות פחות נעימות של חרמות ופגיעות בתוך קבוצות סגורות ברשת החברתית. עד הגעה להתאבדויות של בני נוער שחבריהם פגעו בהם בתוך הרשת.
מחקר שנעשה באוניברסיטת מישיגן, מעלה כי השימוש בפייסבוק גורם לדכדוך ולעצבות. משתמשים "כבדים" מרגישים פחות סיפוק עצמי, ולעומת זאת מפגשים פנים אל פנים מסוגלים לשפר את מצב רוחם. החוקרים שאלו את הנחקרים בכל מספר שעות לגבי מצב הרוח שלהם, וכמה שעות גלשו בפייסבוק מאז הפעם הקודמת שענו לשאלון. התברר שככל שהנחקרים גלשו יותר כך מצב רוחם היה ירוד יותר. לעומת זאת, אם במהלך השעות שוחחו עם בני אדם "אמיתיים" מצב רוחם השתפר. אפשר לנחש כי מצב הרוח מושפע בעקבות שמיעת קול אמיתי וקיום אינטראקציה עם בני אדם.
מניסיוני האישי, אני יכולה להודות, כי לא הייתי חברה בפייסבוק עד לפני שנה וחצי. ידעתי וחששתי כי הוא יגזול ממני זמן רב. רק כשהתחלתי ללמוד ופתחנו קבוצות סגורות של הסטודנטים, התחברתי (הייתה לי ברירה?) מאז, אני שם. צופה בפעילות, משתתפת מעט, ומשתפת עוד פחות. לא יכולה להבין את אלה שמעלים תמונה של כל ביס שהכניסו לפה, או של כל יצירת מזון שבישלו. לא יכולה להבין את הברכות וההשתפכויות של כל אמא לכבוד יום ההולדת של התינוק, לא יכולה להבין איך יוצאים כהורים מלווים של הכיתה ובמהלך הטיול משתפים תמונות וחוויות. תיהנו מהחוויות ומהילד שלכם, למה אתם ממהרים לשתף? יש לי מספר קטן של חברים ברשת וזה מספיק לי. את חיי החברה שלי אני עדיין מנהלת בחוץ, בחיים האמיתיים.
הייתה לי עוד סיבה למה לא רציתי לפתוח חשבון פייסבוק, אני מורה שגרה מול בית הספר בו אני מלמדת, מאוד לא רציתי להיות חברה של ההורים מהכיתה או של החברים שלהם. הפרטיות שלי הייתה חשובה עבורי. וצדקתי. כשחברה שלי, מהשכונה, פרסמה תמונה שלנו ביחד, פתאום קבלתי הצעת חברות מאמא מהכיתה. ברור שהתעלמתי..
מסתבר שממש בימים אלה, עוד אנשים גילו את הצורך בפרטיות, (עודד ירון, הארץ) מתברר כי אנשים רבים נוטשים את הפייסבוק לטובת הווטסאפ והסנאפצ'ט. ברשתות אלה אינך צריך להציג פרופיל כללי המציג אותך באותה צורה כלפי כל העולם, ברשתות אלה אין צורך לחכות ל"לייק" על כל פרסום, הקבוצות בהן אתה פעיל הן סגורות ושייכות רק לחברים. יכול להיות שמשתפים באותה דרך ובאותה כמות כמו בפייסבוק, אך השיתוף יותר ממוקד.
פרופ' שיזף רפאלי (בכתבה בידיעות אחרונות, 3.1.2014) אומר כי פייסבוק ממלאת צורך שיעמוד לעולם: הצורך האנושי ליצור קבוצות, הצורך בהתאגדות קהילות. אכן, גם המחאה החברתית התחילה מקבוצה כזאת שאפשרה להגיע לאנשים בלי להיות כבול למקום ספציפי. כנראה שהפייסבוק לא עומד להיעלם, גם אם יש לו מתחרים, יתכן רק כי הוא יצטרך קצת להשתנות.

פייסבוק - המיוסיקל

ביבליוגרפיה:
דר' איתי גל, השימוש בפייסבוק גורם לדכדוך ועצבות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4418155,00.html

ידיעות אחרונות, יום הולדת 10 לפייסבוק, 3.1.2014
עודד ירון, הארץ, הממזרים שוב שינו את הכללים, http://www.haaretz.co.il/news/2013review/.premium-1.2199812
ויקיפדיה, פייסבוק, אוחזר ב- 4.1.2014, http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%91%D7%95%D7%A7#.D7.A4.D7.98.D7.99.D7.A8.D7.94_.D7.A9.D7.9C_.D7.9E.D7.A9.D7.AA.D7.9E.D7.A9_.D7.91.D7.A4.D7.99.D7.99.D7.A1.D7.91.D7.95.D7.A7

תכנות, חשוב כמו קרוא וכתוב?

מהו הדבר החשוב ביותר שצריך ללמד בבית הספר? וזאת מעבר לחובה ללמד ולחנך "להיות בן אדם טוב, מועיל לסביבה, תורם" וכו' - הערכים הם כמובן במקום הראשון!
לי התשובה ברורה. אני מורה בכיתה א' וברור לי שהאוריינות הכתובה שבה אנחנו עוסקים מדי יום היא הבסיס הפדגוגי והדבר החשוב ביותר שהתלמיד לומד במהלך הלימודים.
האוריינות הכתובה הכוללת קריאה, כתיבת שאלות ומעט כתיבה יצירתית היא הבסיס כי בעזרתה התלמידים והמבוגרים יכולים להתחבר לעולמות הידע והמידע הדיגיטליים והמסורתיים.
בלי ידע באורינות הקריאה והכתיבה התלמיד יהיה חסר יכולת לקרוא הוראות, להבינן, לפעול לפיהן ולענות להן, כי הרי גם בלימוד חשבון או גיאומטריה צריך לדעת לקרוא כדי להבין.
לאוריינות הכתובה מצטרף גם הישג מספר 1: דיבור והקשבה, האפשרות של התלמיד לנהל שיחה בע"פ, להבין את הנאמר לו, להגיב בהתאם, ולפעול בהתאם.
בשנים האחרונות מנסים להכניס לתוך תכניות הלימוד בבתי הספר גם את שפות התכנות ולהציג אותן כאוריינות החדשה החיונית עבור הילידים הטכנולוגיים ממש כאוריינות הקרוא וכתוב...
את המאמר של פרופ' שיזף רפאלי תכנות,חשוב כמו קרוא וכתוב? קראתי מזמן ושמרתי לעצמי מתוך ידיעה שאתייחס אליו.

בסמסטר זה במסגרת הקורס "אוריינות דיגיטלית בעידן חברת הידע" עם דר' שרון הרדוף-יפה, היא העלתה את הרעיון לערוך דיון בנושא: האם ללמד תכנות בבתי הספר?
כל אחד מהסטודנטים חיפש והעלה טיעונים בעד ונגד הכנסת התכנות לבית הספר.
את הטיעונים העלינו לתוכנת דיבייט, הצגנו אותם בע"פ לפני הסטודנטים ולכל טיעון אפשר היה להגיב גם בע"פ וגם בתוך התוכנה.

להלן טיעוני הנגד:

• אין תועלת בללמד ילדים עבודה מקצועית על כלים שיתיישנו עוד לפני שהילד יסיים את לימודיו. תוחלת החיים של כישורי תכנות שיילמדו, קצרה. לימוד התכנות בגיל צעיר מיותר ולא יהיה רלוונטי כאשר יגיעו לגיל העבודה.
• תנו לילדים לעשות מה שילדים צריכים לעשות. תנו להם לעסוק בדברים המיועדים לילדים.
• מי שייהנו מלימודי תכנות- יהיו קודם כל ילדי השמנת ובכך יגדל הפער החברתי הגדול במילא.
• צריך להשקיע את משאבי ההשכלה המוגבלים בהשכלה הקלאסית. לא צריך ללמד מקצוע בגיל הצעיר. אפשר ללמוד אותו בגיל מבוגר, באוניברסיטה, כמו כל מקצוע אחר.
• האם אכן תכנות הוא מקצוע בסיסי כמו קריאה וכתיבה? יש לשקול היטב האם הכנסתו של המקצוע אינה תוצאה של לחץ משוק העבודה.
• לימוד התכנות לא מתאים לכל אחד. מי שירצה ויכול, ילמד בגיל מאוחר יותר. יש מקום ללמד את הקוד רק בכיתות הגבוהות של התיכון לתלמידי מגמות שבוחרים את זה ולא לחייב את היתר כדי לא ליצור אצלם תסכול בגלל חוסר ההצלחה. כדי להכיר היטב את שפת הקוד ולהשתמש בה, יש צורך ללמוד אותה לעומק, ולימודים אלה מתאימים ללימודי תואר למי שיבחר בהם.
• המגמה הרווחת היום במשרד החינוך טוענת שהרחבת מקצועות לימוד תותאם רק למי שעתיד להתפתח בתחומים הרלוונטיים. ולכן אין צורך ללמד שפת קוד את מי שלא יעסוק בכך בעתיד.
• יש צורך במורים מיומנים שיוכלו להעביר את הלמידה לתלמידים בדרך הנכונה. יש צורך בהתארגנות נכונה לצורך לימודי הקוד. האם משרד החינוך ערוך לכך?
• קיימות מאות שפות תכנות. את איזו מהן לבחור כדי ללמד בבית הספר? אם בכלל צריך ללמד שפת תכנות.
• כל אחד יכול היום לכתוב בבלוג , לפתוח דף אינטרנט ועוד.. לא חייבים לדעת את הקוד- מה גם ששפות התכנות ייחודיות לכל סביבה בנפרד או למערכות הפעלה שונות.  כדי לדעת לנהוג לא חייבים לדעת לבנות את מנוע המכונית - כדי לדעת להשתמש בתוכנה כל שהיא לא חייבים לדעת את הקוד ממנה היא בנויה. הכי חשוב לדעת להשתמש בה נכון.
• שורה תחתונה: למרות כל הטיעונים שמצאנו ופירטנו, קשה היה למצוא מאמרים אשר כותבים ומתנגדים ללימודי התכנות בבתי הספר. קל הרבה יותר למצוא מאמרים "בעד". כנראה שזה לא "פוליטיקלי קורקט" להתנגד ללימודי תכנות וטכנולוגיה. 

והנה טיעוני הבעד:

• תכנות כולל שלבים של חשיבה לוגית, ניתוח וחקירת הבעיה, יצירתיות, חשיבה מופשטת ופתרון הבעיה, ניתוח הפתרון, יעילות הפתרון, ותיקונו במידת הצורך.
• שפות התכנות החדשות משתמשות בהרבה אלמנטים של השפה האנושית, טבעית ולכן הן קלות יותר לכתיבה והבנה.
• התכנות הוא  הקניית מיומנויות המאה ה - 21 לתלמיד.
• כיום ישנן סביבות תכנות המאפשרות לתלמידים צעירים להכין משחקים, תכנות ואפליקציות  ואנימציות מבלי לכתוב שפת קוד. התלמיד משתמש במיומנויות החשיבה הגבוהות הכוללת את השלבים של תכנות מבלי לכתוב שפת קוד.
• תכנות היא שפה בינלאומית המאפשרת יצירת גשר בין עמים ושפות שונות.
• לימוד מקצוע עתיר הכנסה.

האם הצבענו והגענו להכרעה? זה לא ממש חשוב. תמיד יהיו טיעונים לכאן ולכאן. יש יתרונות בהיכרות ובלימוד של שפות התכנות, כמו שיש גם חסרונות. לטעמי, זה כמו באוכל. יש לאכול, לטעום ולהתנסות בכל דבר אפשרי. לא חייבים לאהוב הכל. וכמובן לא חייבים לאכול הכל בבת אחת. בכל פעם קצת, וכך נגלה מה מתאים וטעים לנו במיוחד.





ביבליוגרפיה:
פרופ' שיזף רפאלי, תכנות, חשוב כמו קרוא וכתוב?
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3603745,00.html

מחוננים, העשרה וצמצום פערים

יש לי ארבעה ילדים, שלושה מהם עברו את מבחני איתור המחוננים של משרד החינוך בהצלחה. ותסמכו על הרביעי, שהוא מחונן לא פחות מהאחרים. פשוט בדברים אחרים, לא בנושאים שבוחנים במשרד החינוך!
בעת הקריאה במאמר : הייתי אחת הילדות של אריקה לנדאו מצאתי עצמי מהנהנת בראש שוב ושוב. כל כך נכונים הדברים.
ההעשרה שמקבלים הילדים בחוגי המחוננים, לעיתים נראית טריויאלית. בשביל שיעור אמנות הולכים למחוננים? בשביל שיעורי העשרה? מדוע לא להעניק שיעורים כאלה לכל האוכלוסיה? הרי כל הילדים יצאו נשכרים אם ילמדו ויעברו שיעורים כאלה.
הסכמתי גם עם הטענה כי המבחנים אינם מתאימים לשני המגדרים. אכן, הבת לא עברה את שלב ב' של המבחנים. בשלב זה של חייה, כיתה ב', היא הייתה איטית בפתרון תרגילים, פרפקציוניסטית בכתיבתה, ועוד לפני שקבלנו את התוצאות, הייתי בטוחה שלא תעבור. היא עברה את הבחינות והוגדרה כמחוננת, רק כשהגיעה לגיל התיכון.

מרכז רון ורדי - ראשון לציון

בראשון לציון, עיר מגורי, קיימת תכנית למחוננים. התלמידים המחוננים, כיום גם המצטיינים, מגיעים ל"מרכז רון ורדי" ליום לימודים אחת לשבוע, מכיתה ג' ועד סיום כיתה ט'.
במהלך השנים בהן ליוויתי את ילדיי במסגרות המחוננים, ראיתי את ההבדל בין המגדרים. מעט בנות התקבלו לכיתות, רק חלקן המשיכו והתמידו בהגעה למסגרת, כאשר במקרים רבים הסיבה הייתה חברתית. היה להן קשה לצאת מבית הספר הרגיל ומהחברה המוכרת בו, היה להן קשה להתמודד עם ההגדרה כ"ילדה מחוננת". בכיתת המחוננים של בני בחט"ב עשו אפליה מתקנת והכניסו בנות נוספות על אלה שעברו את דרישות הסף. התוצאה: הן היו המצטיינות של הכיתה. אם כך, משהו לקוי במבחנים. הם אינם מתאימים לשני המגדרים.
וראו זה פלא! במאמר שפורסם בהארץ, משרד החינוך מודה כי מבחני המחוננים מוטים לשונית ותרבותית ולכן מכין מבחנים חדשים לאיתור מחוננים במגזר האתיופי. בניגוד למבחנים הרגילים הבודקים יכולת קוגניטיבית כללית- כמו מבחן פסיכומטרי, המבחנים החדשים יהיו מבחנים דינמיים ונועדו לבדוק פוטנציאל לימודי, ולא רק את המקום בו נמצא התלמיד. האם אין מקום להציע מבחנים כאלה גם לילדים מאזורי פריפריה חברתית חלשה ובכך להעניק להם הזדמנות ללימודי העשרה ברמה גבוהה? אולי בכך אפשר יהיה לסגור חלק מהפערים החברתיים?
דר' אריקה לנדאו- אם כל המחוננים- שהקימה וניהלה את המכון לקידום הנוער- הייתה מחנכת שהקדישה את כל שנותיה לאיתור מחוננים, לטיפוח המצוינות והיצירתיות ולפיתוח הפוטנציאל של רבבות בני נוער, אותם חינכה לחשוב מחוץ לקופסה.
דר' אריקה לנדאו נפטרה בקיץ האחרון והשאירה אחריה בוגרים רבים הנמצאים בעמדות מפתח במשק הישראלי. הם יכולים להעיד כי קבלו עידוד להרחיב אופקים, לצבור ידע ולהתמיד גם במקומות בהם אחרים חשבו כי הם טועים.

הצריף של אריקה

ביבליוגרפיה:
הייתי אחת הילדים של אריקה לנדאו, הארץ, ירדן סקופ
http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.2092625?utm_source=dlvr.it&utm_medium=facebook

משרד החינוך ישתמש במבחן חדש שיקל  לאתר מחוננים במגזר האתיופי
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1223251

אם כל המחוננים אתר הסתדרות המורים
http://www.itu.org.il/?CategoryID=119&ArticleID=20099