ב- 20 בנובמבר 2012, במסגרת מבצע עמוד ענן, פגע טיל פאג'ר 5 שנורה מרצועת עזה, בבניין מגורים בעירי, ראשון לציון. למרבה המזל, התושבים בבניין היו ממושמעים. הם נכנסו לממ"דים והאירוע הסתיים במספר פצועים בודדים ובנזק למבנה ולמבנים סביבו.
הבהלה בעיר הייתה רבה. למחרת, הוחלט בעירית ראשון לציון, לפצל את הלימודים במוסדות החינוך. חלק משכבות הגיל הגיעו לבית הספר וחלק נשארו בבית. ולמה? מכיוון שמסתבר שבמקלטים בבית הספר אין מקום לכל הבאים בשעריו. וזה בדוק. בכתבה ב themarker מה-6.8.2013 נאמר כי בשעת חירום מוקצב לכל תלמיד 25-40 ס"מ במקלט. כשיש בהלה והיסטריה, הילדים יצטופפו במקלטים מבלי שיוכלו לזוז בהם. אכן, מקום מקלט טוב.
ומה קורה בעיתות שגרה? האם יש מקום לתלמידים בבית הספר? מסתבר שלא במיוחד. באותה כתבה, מתוארת הצפיפות הרבה הקיימת ברוב בתי הספר בארץ. התקן של משרד החינוך קובע את גודל הכתות, ומסתבר כי לכל תלמיד מוקצה שטח של רק 1.22 מ"ר בכיתת הלימוד.
הצפיפות גדולה גם בהפסקות. ואת זה אנו רואים בכמות הנפילות, ההתנגשויות וכמעט תאונות בחצר. הילדים היוצאים להפסקה לא רוצים ללכת, הם רצים כמעט כל הזמן, ולכן בכל הפסקה מגיעים מספר ילדים למזכירות בגלל שנפלו ונחבלו. מזל גדול הוא שבדרך כלל החבלות הן קלות.
אני מזדהה מאוד עם המורות המצוטטות בכתבה. השנה, זכיתי, ויש לי בכיתה א' רק 29 ילדים. עדיין הרבה מעל הממוצע של ה- OECD העומד על 21.3 תלמידים. אך לעומת המחזור הקודם שלימדתי, בכיתה בה היו 39 תלמידים(!) אני מרגישה שהכיתה ממש מרווחת. לפחות, אני מצליחה להגיע גם אל התלמידים היושבים בקצה הכיתה. בשנה שעברה זה היה בלתי אפשרי. כדי לעבור ולהגיע אל התלמידים היושבים מאחור, לעיתים פשוט נאלצתי לטפס על הכסאות של חבריהם.
ומה עושה הצפיפות הזאת לתלמידים? כיצד מרגישים הילדים בתוך הצפיפות וחוסר האפשרות לזוז? אין להם מרחב אישי, הם נתקלים זה בזה וחוסר הנוחות מתבטא בהרבה דרכים. חוסר יכולת להתרכז, בגלל המולה רבה בכיתה. דחיפות והתרגזויות בגלל שאי אפשר לעבור, מריבות וחוסר סבלנות זה לזה. נפילות והיתקלויות בילקוטים של החברים, הפלה של ציוד לימודי המונח על השולחנות ושוב, מריבות והתרגזויות.
סיפור קטן שהתרחש השבוע בכיתתי. יש לי בחלק משיעורי הליבה מורה מפצלת. השבוע, מורה שהתפנתה מכיתה אחרת, החליטה להצטרף גם היא אלינו לשיעור שפה. איכות החיים של כולנו, מורות ותלמידים, בשיעור זה, השתפרה לאין ערוך. וזה לא בגלל שהמורות לא עבדו. להפך, עבדנו יותר, הספקנו יותר, נתנו מענה ליותר תלמידים, וגם הילדים היו נינוחים ושקטים יותר, הם פשוט הרגישו שיש מי שמתייחס אליהם, יש מי שיכול להספיק ולתת תשובות לשאלותיהם.
בכיתה שהמטרה בה היא לחנך לערכים ולסבלנות, מאוד לא נוח ולא נעים להימצא באוירה כזו של חוסר סבלנות. ומה הפתרון? כפי שאני תמיד טוענת. הקטנת כמות התלמידים בכיתה, מתן אפשרות להתייחס באופן אישי לכל ילד, אפשרות להתייחס לשונות שביניהם ומתן מענה לצרכים השונים של כל אחד. אני לא מהאמהות שמפנקות את הילדים עד אינסוף, אני באמת חושבת ומאמינה שילדים צריכים לגדול ולהיות עצמאים וחושבים, ומתחשבים בזולת, אך בתור מורה ומחנכת, אני רואה כיצד הערכים לחינוך לסבלנות ולכבוד מתמוססים בתוך הצפיפות ואי השקט שהיא יוצרת.
http://www.themarker.com/career/1.2090181
הבהלה בעיר הייתה רבה. למחרת, הוחלט בעירית ראשון לציון, לפצל את הלימודים במוסדות החינוך. חלק משכבות הגיל הגיעו לבית הספר וחלק נשארו בבית. ולמה? מכיוון שמסתבר שבמקלטים בבית הספר אין מקום לכל הבאים בשעריו. וזה בדוק. בכתבה ב themarker מה-6.8.2013 נאמר כי בשעת חירום מוקצב לכל תלמיד 25-40 ס"מ במקלט. כשיש בהלה והיסטריה, הילדים יצטופפו במקלטים מבלי שיוכלו לזוז בהם. אכן, מקום מקלט טוב.
ומה קורה בעיתות שגרה? האם יש מקום לתלמידים בבית הספר? מסתבר שלא במיוחד. באותה כתבה, מתוארת הצפיפות הרבה הקיימת ברוב בתי הספר בארץ. התקן של משרד החינוך קובע את גודל הכתות, ומסתבר כי לכל תלמיד מוקצה שטח של רק 1.22 מ"ר בכיתת הלימוד.
הצפיפות גדולה גם בהפסקות. ואת זה אנו רואים בכמות הנפילות, ההתנגשויות וכמעט תאונות בחצר. הילדים היוצאים להפסקה לא רוצים ללכת, הם רצים כמעט כל הזמן, ולכן בכל הפסקה מגיעים מספר ילדים למזכירות בגלל שנפלו ונחבלו. מזל גדול הוא שבדרך כלל החבלות הן קלות.
אני מזדהה מאוד עם המורות המצוטטות בכתבה. השנה, זכיתי, ויש לי בכיתה א' רק 29 ילדים. עדיין הרבה מעל הממוצע של ה- OECD העומד על 21.3 תלמידים. אך לעומת המחזור הקודם שלימדתי, בכיתה בה היו 39 תלמידים(!) אני מרגישה שהכיתה ממש מרווחת. לפחות, אני מצליחה להגיע גם אל התלמידים היושבים בקצה הכיתה. בשנה שעברה זה היה בלתי אפשרי. כדי לעבור ולהגיע אל התלמידים היושבים מאחור, לעיתים פשוט נאלצתי לטפס על הכסאות של חבריהם.
ומה עושה הצפיפות הזאת לתלמידים? כיצד מרגישים הילדים בתוך הצפיפות וחוסר האפשרות לזוז? אין להם מרחב אישי, הם נתקלים זה בזה וחוסר הנוחות מתבטא בהרבה דרכים. חוסר יכולת להתרכז, בגלל המולה רבה בכיתה. דחיפות והתרגזויות בגלל שאי אפשר לעבור, מריבות וחוסר סבלנות זה לזה. נפילות והיתקלויות בילקוטים של החברים, הפלה של ציוד לימודי המונח על השולחנות ושוב, מריבות והתרגזויות.
סיפור קטן שהתרחש השבוע בכיתתי. יש לי בחלק משיעורי הליבה מורה מפצלת. השבוע, מורה שהתפנתה מכיתה אחרת, החליטה להצטרף גם היא אלינו לשיעור שפה. איכות החיים של כולנו, מורות ותלמידים, בשיעור זה, השתפרה לאין ערוך. וזה לא בגלל שהמורות לא עבדו. להפך, עבדנו יותר, הספקנו יותר, נתנו מענה ליותר תלמידים, וגם הילדים היו נינוחים ושקטים יותר, הם פשוט הרגישו שיש מי שמתייחס אליהם, יש מי שיכול להספיק ולתת תשובות לשאלותיהם.
בכיתה שהמטרה בה היא לחנך לערכים ולסבלנות, מאוד לא נוח ולא נעים להימצא באוירה כזו של חוסר סבלנות. ומה הפתרון? כפי שאני תמיד טוענת. הקטנת כמות התלמידים בכיתה, מתן אפשרות להתייחס באופן אישי לכל ילד, אפשרות להתייחס לשונות שביניהם ומתן מענה לצרכים השונים של כל אחד. אני לא מהאמהות שמפנקות את הילדים עד אינסוף, אני באמת חושבת ומאמינה שילדים צריכים לגדול ולהיות עצמאים וחושבים, ומתחשבים בזולת, אך בתור מורה ומחנכת, אני רואה כיצד הערכים לחינוך לסבלנות ולכבוד מתמוססים בתוך הצפיפות ואי השקט שהיא יוצרת.
http://www.themarker.com/career/1.2090181
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה