 |
| מאתר מגזין להורים וילדים- דור הדוט קום |
הפעם אתחיל מסיפור אישי שלי ושל משפחתי.
כשבתי, שהיום כבר בת עשרים וחמש, הגיעה לגיל 3, המדינה נתנה לנו מתנה, גני הילדים העירוניים נפתחו גם לילדים בגילאי 3.
באותה תקופה, לא עבדתי. היה לי מקצוע (ואפילו אטרקטיבי), אך החלטתי, ביחד עם בעלי, שאני מעוניינת להשקיע בגידול ילדיי. אני בחרתי לראות את החיוך הראשון שלהם ואת התפתחותם, ולא להגיע מאוחר הביתה ולהשכיב אותם לישון. וכך נשארתי בבית עם שני הגדולים, שנתיים כל אחד, ורק אחרי ש"הבשילו" רשמתי אותם לגן פרטי בקרבת הבית.
כשהמדינה החליטה לפתוח את גני הילדים לגילאי 3, שיר הייתה כבר אחרי שנה אחת בגן הפרטי. אז, ההורים שילמו גם עבור הגן העירוני. אני החלטתי שבתנאים של גני הילדים הציבוריים, אינני שולחת את בתי אליהם - לא בגיל 3. בגן הפרטי, הייתה גננת מקסימה ושתי סייעות ומספר הילדים לא עלה על 20. בגן העירוני היו 35 ילדים, גננת וסייעת. עם כל הידע והרצון הטוב, הן לא יכלו להתחרות בגן הפרטי, מבחינתי. כנראה, שפיננסית הפסדתי, גם אם ההבדל הכספי לא היה כל כך גדול, אך שמחתי לראות את בתי נכנסת בכל בוקר לגן הפרטי בחיוך גדול, מקבלת חיבוק ענק מהגננת ומהסייעות, ופורחת משפע תשומת הלב שבנות הצוות יכלו להרעיף עליה ועל כל חבריה. כשהיא הייתה בת 4 ובשלה יותר, הכנסתי אותה לגן העירוני, כעת כשהייתה גדולה יותר, יכלה להתמודד עם כמות הילדים הגדולה, וגם זה עדיין לא היה אידיאלי מבחינתי.
נזכרתי בסיפור אישי זה כאשר קראתי ב ynet את כתבתה של אפרת מונשרי גורן : חינוך חינם מגיל 3: חוסכים כסף - פוגעים בילדים.
לא תמיד אני מזדהה עם דעותיה וכתיבתה של אפרת מונשרי גורן, לעיתים היא קצת מתלהמת ואפילו משתלחת בהורים, אך בדרך כלל אפשר להסכים לפחות עם חלק מדבריה. לטענתה של אפרת מונשרי גורן, אף אחד מההורים שרושם את ילדו בן ה-3 לגן העירוני, לא היה בוחר בגן הזה עבור ילדו. זו איננה הבחירה המיטבית. מונשרי גורן צודקת בטענה זו, לדעתי, אך עליה להפנות את הטענה לאו דווקא אל ציבור ההורים, הכורעים תחת הנטל הכלכלי, ומנסים לחסוך כל אגורה, אלא יותר לכיוון הקברניטים אשר מנהלים את מערכת החינוך הציבורית שלנו.
לגמרי ברור שהגננת בגן העירוני איננה קוסמת, היא לא יכולה להרגיע 35 ילדים קטנים בוכים בימים הראשונים של השנה, זה נס שהיא מצליחה לגרום להם לשבת ביחד במליאה לזמן קצר ולשמוע סיפור וזה ממש פלא שהיא, בעזרת סייעת אחת, מצליחה לשמור על ניקיונם של ילדים צעירים שגם אם כבר נגמלו, עדיין יש להם "פספוסים", וצריך להחליף ולהרגיע, ולהשגיח, ולשמור על כבודם מפני חבריהם. ואל תשכחו את הגשת האוכל, והדאגה שכל אחד יאכל. כל יום שמסתיים בגנים בשלום, הוא סוג של נס והזדמנות לומר תודה לא-ל ולגננת.
כרגיל, בקריאת כתבות מסוג זה, העניין הגדול הוא בקריאת תגובות הקוראים, לפעמים מצחיקות, לעיתים מכעיסות, מגבות או מגנות. גם הפעם, חלק מההורים-הקוראים תקפו את מונשרי- גורן על כך שאמרה שהבחירה שלהם פוגעת בילדיהם. הטענות היו שאין להם כסף לשלם עבור הגן הפרטי, שבגן הפרטי אין פיקוח - מה שלא כל כך מדויק, שהילדים שלהם מאושרים בגן העירוני, והגננת מקסימה ועוד ועוד..
הייתה גם התגובה הייחודית של האם שבחרה ב"חינוך ביתי" וניסתה להטיף לכולם ללכת בדרכה, כאשר היא מוותרת על עבודה ויושבת בבית ומלמדת את ילדיה.
התגובה שמאוד אהבתי ושגם תואמת לדעותיי, הפנתה את הזרקור לעבר ההנהגה המדינית, האחראית על גני הילדים ומערכת החינוך הציבורית במדינה. יש לנו זכויות בארץ, היא אמרה, מגיע לנו ואיזה כייף שהחליטו על חוק חינוך חינם החל מגיל 3, אבל.... חבל שהיישום הוא כל כך קלוקל. מיהרו לאכלס את הגנים במבנים שאינם מתאימים, לא דאגו לקבוצות לימוד קטנות- עד 20 ילדים, כמו בכל מדינה מתוקנת בעולם, לא דאגו לכך שרק ילדים גמולים יוכלו להתקבל לגן, מיהרו לקלוט כל גננת צעירה ללא ניסיון, שרק עכשיו יצאה מהסמינר וסייעות ללא הכשרה, ועוד ועוד. והיא המשיכה לשאול: מדוע אין צהרונים מסובסדים וארוחות צהריים כמו במדינות המתוקנות שבעולם?
ושאלה נוספת, ואולי לא ממש קשורה, מצידי: מדוע מאפשרים בכל מערכת החינוך לילדים עם כינים בראש להגיע למערכת החינוך? רק כשעל פי החוק מותר יהיה למורים להרחיק ילדים עם כינים מבית הספר ולהשאירם בבית, הוריהם יקחו אחריות, ינקו את שערם ואנו ניפטר מהמכה המגרדת הזאת. החוק צריך להיות ברור: כמו שאסור לשלוח ילד חולה לכיתה, כך אסור לשלוח לכיתה גם ילד עם כינים. וחוק כזה, כמובן קיים, אך לא בארץ.
אז, מה היה לנו פה? מערכת חינוך ציבורית שהתנאים הבסיסיים שלה אינם עומדים בדרישות ובצרכים של ילדים צעירים, מערכת שאינה מבינה את הקושי של עובדיה- הגננות והמורים המתמודדים עם תנאים בלתי אפשריים בכיתות ובקבוצות ענקיות, ודורשת מהם דרישות גבוהות, להכין את התלמיד לאדם שיוכל להתמודד עם אתגרי המאה ה-21, שיוכל לעבוד בשיתוף פעולה עם חבריו, ידע להפעיל חשיבה מסדר גבוה, להעלות שאלות ולפתור בעיות. האם מערכת החינוך במבנה העכשווי שלה מסוגלת להתמודד עם אתגרים אלה? מסופקני. ילד שאינו זוכה לחיוך ואהבה או להתייחסות הולמת בגיל 3 מהגננת העסוקה, לא יצבור את הביטחון בבניית הקוביות או במשחק הדרמתי, לא יפתח את הכושר לתקשר עם סביבתו, ולא יגדל להיות אדם מאושר ומועיל לחברה בבגרותו. מערכת החינוך צריכה לעבור טלטלה שתשנה אותה ולא רק בטיפול קוסמטי, על ידי ועדות ורפורמות שמוסיפות עוד מעמסה ודרישות מהמורים, אך לא מסייעות בידם להצליח במשימתם החשובה.
ועוד דבר, שראוי לציין, בעירי ראשון לציון, כאשר הוכרז על פתיחת הגנים לגילאי 3, מיהרו ובנו גנים חדשים כדי שכל הגנים העירוניים יזכו למבנה מכובד לילדים, ובנוסף, בארבעת החודשים הראשונים של שנת הלימודים, לכל הגנים של הילדים הצעירים הוצמדה סייעת נוספת על חשבון העירייה, מתוך הבנה שהצעירים זקוקים ליותר טיפול משגננת וסייעת אחת יכולות לתת. כל הכבוד! והלוואי שימשיכו ויתמידו בכך גם בשנים הבאות.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה